פירוש שד"ל על בראשית פרק כח

קוד: שד"ל בראשית כח בתנ"ך

סוג: תוכן_מפורט

מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד

אל: מימון: אראל סגל

חומש בראשית – פרק כח '

[ב] קום לך פדנה ארם וגו': יצחק לא ידע כלום שעשו מבקש להרוג את יעקב, כי רבקה לא הגידה לו זה, והנה אמר לו שילך ויקח לו אשה וישוב, ולפיכך לא נתן לו נכסים; ורבקה לא היתה הרשות בידה ליתן, ואפי' אם היתה בידה, לא נתנה לו כדי שלא יכיר עשו שהוא בורח. ואמנם לקחת לו אשה נראה שלא היה צריך לנכסים כי בלא מוהר היו נותנים לו להיותו ממשפחתם, מלבד שכבר היו מאמינים שאביו היה עשיר, כי ראו העושר שהביא עמו אליעזר; ואליעזר הוצרך לקהת עמו כל טוב אדוניו, כי עדיין לא היו יודעם שאברהם עשיר. אמנם לא מצאנו שנתן להם מוהר, אלא מגדנות דרך מתנה. ונ"ל כי המוהר מתהילתו היה כסף, שלפעמים היה הבחור נותן לאבי הנערה כדי לפייסו שיתן לו בתו כמו שאמר שכם (למטה ל"ד י"ב): הרבו עלי מאד מהר ומתן, ואת"כ נתפשט המנהג ונעשה חוק ומשפט, אבל בימי יעקב לא היה עדיין החוק הזה, על כן אמרו רחל ולאה: הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו (למטה ל"א ט"ו). ודע כי בימי קדם שהיה האיש לוקח לו יותר מאשה אחת היו הנשים ביוקר, והיה האיש צריך ליתן מהר, ועתה הדבר בהפך. והנה לבן לא ביקש מיעקב שיתן לו מהר, אלא מאחר שהיה יעקב צריך להתעכב אצלו ולאכול על שולחנו, התחיל לרעות את צאנו, ולבן אמר לו (למטה כ"ט ט"ו): מה משכרתך, והוא אמר לו שיעבדהו שבע שנים אם יתן לו אותה מבנותיו אשר ישרה בעיניו.

[ה] אחי רבקה אם יעקב ועשו: כתב רש"י: איני יודע מה מלמדנו; ואולי הכוונה כי לכך שלחה רבקה את יעקב אצל לבן ולא אל מקום אחר, כי לבן היה קרוב לשניהם בשוה, ואם אולי ילך שם עשו להמית את יעקב, ישתדל להציל את שניהם ולא יציל את הנרדף בנפשו של רודף. כך כתבתי בתחילת ילדותי בשנת תקע"ג. ותלמידי מוהר"ר דח"א ז"ל על פי מה שכתבתי למעלה בתחילת הענין (כ"ז א') אומר כי הנה בכל התורה מקדימין עשו ליעקב, ויקברו אותו עשו ויעקב בניו (למטה ל"ה כ"ט), בני יצחק עשו וישראל (ד"ה א' א' ל"ד), וכאן אמר אם יעקב ועשו, להזכירנו שהיתה רבקה אוהבת את יעקב (וכן ביהושע כ"ד ד' ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, הקדים יעקב מפני חביבותו); והיתה כוונת התורה ללמדנו השגחת ה' על ישראל, כי אעפ"י שרבקה היתה אם יעקב ועשו בשווה, מה' היתה נסבה שתהיה אוהבת את יעקב, ומזה נמשך שציותה אותו להערים ולקחת את ברכת אחיו, ומזה נמשך אח"כ כי יצחק בדעת שלמה ובנפש חפצה נתן ברכת אברהם ליעקב לבדו, (וייתכן ג"כ לומר כי לכך נכתב אם יעקב ועשו, לומר כי לא לבד יעקב היה בנה של רבקה, בי גם עשו היה בנה, והיה ראוי שגם הוא ייזהר שלא לקחת נשים שתהיינה מורת רוח לה, או לגרשן אחר שלקחן, והוא לא כן עשה, וכל זה בשבח יעקב ובגנות עשו).

[ו] ושלח אותו: בפסוק הקודם וישלח יצחק את יעקב בבנין הקל, וכאן ושלח בפיעל, ועיין מה שכתבתי למעלה ג' כ"ג.

[יא]

ויפגע במקום וגו': הכוונה פגע במקום שפגע ושם לן, כלו' לן במקום שפגע, אעפ"י שלא היה מקום ללון, עד שהוצרך לתת ראשו על האבנים, ולפיכך הוסיף וישכב במקום ההוא, להגיד צערו. וכל זה הקדמה לסיפור החלום, כי לכך בא אליו החזיון לנחמו, כי היה בורח מביתו יחידי וגם הוצרך ללון על הדרך.

מראשותיו: שם והמ"ם מאותיות "האמנתי"ו", והוראתו מקום הנחת הראש, ומה שאצל הראש מכאן ומכאן (כמו את החנית ואת צפחת המים מראשותי שאול, ש"א כ"ו י"ב), וכיוצא בזה שוכבת מרגלותיו (רות ג' ח') במקום הנחת רגליו; והנה לקח יותר מאבן ועשה אותן כעין כסת לראשו, ולא הספיק לו באבן אחת לבד, שמא בהיותו ישן יתנועע ויפול ראשו לארץ; אמנם לבסוף לקח את האבן אשר שם מראשותיו, כלומר אותה שהיתה עיקר הנחת ראשו עליה. ור' וואלף היידנהיים בהבנת המקרא השכיל וכתב כי אין " מראשות " מה שתחת הראש דווקא, אך באמרו כי השם הזה נופל על הדברים הנתונים סביבות הראש לא תחתיו, בזה לא צדק, וגם מאגדת רז"ל (חולין צ"א ע"ב) שהביא רש"י זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, נראה ברור שהם הבינו כי מילת מראשות כוללת גם מה שהראש מונח עליו.

[ יב ] עולים ויורדים בו: הנכון כדברי דון יצחק, עולים ומביאים לפניו ית ' תפילות התחתונים, ויורדים במצוות האל למלא משאלות המתפללים, וזהו שאמר יעקב: וזה שער השמים, שמכאן תפילות בני אדם עולות השמימה.

[ יג ] נצב עליו: על יעקב, והכוונה עומד אצלו, במו שלשה אנשים נצבים עליו (למעלה י"ח ב') וכל העם נצב עליך (שמות י"ח י"ד) ולפיכך אמר: אין זה כי אם בית אלהים, כי אחר שהמלאכים הביאו לפניו תפילת יעקב כביכול ירדה השכינה אליו להבטיחה.

[יד] ופרצת: הכוונה על זרעו שיפרוץ.

[ טו ] כי לא אעזבך: אתה וזרעך. את אשר דברתי לך: מה שהבטחתיך עתה: הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' והיה זרעך וגו', ועיין למעלה כ"ד ז'

[ טז ] יש ה': השגחת ה' היא גם במקום הזה ואנכי לא ידעתי: מגנה עצמו על שהצטער על בריחתו ועל שהוצרך לשכב על הדרך, ולא בטת בה', ואולי מתוך צערו קילל את המקום ההוא.

[ יז ] אין זה כי אם וגו': לא שכבתי במקום רע, כמו שהייתי סבור, אלא הרי הוא כאילו שכבתי בבית האלהים ובשער השמים, כי בזה ראה ה' בעניי.

[ יח ] ויצק שמן על ראשה: משח אותה לקדשה (רשב"ם) ולא להקריב עליה קרבנות. אלא כד היה מנהג הקדמונים להקדיש אבנים ומצבות לאלהיהם ולמשוח אותן בשמן.

[ יט ] לוז שם העיר: לוז היתה עיר קודם לכן ואיננה במקום בית אל ממש, כי יעקב לא שכב בעיר אלא חוץ לעיר במקום שהיה בתחומה של עיר ונכלל עמה ונקרא בשמה; ומשם והלאה בני ישראל היו קוראים ללוז בית אל, ואצל הכנענים נקראה לוז כמלפנים, כנראה משופטים א' כ"ג וכ"ו. ומה שכתוב ביהושע ט"ז ב' ויצא מבית אל לוזה, אין ראיה שהיו בית אל ולוז שתי ערים, אלא בית אל לוזה הכל עיר אחת, כלו' בית אל הנקראת לוזה; ואם תאמר א"כ מה זו הה"א בסוף התבה? והיה לו לומר מבית אל לוז, דע כי מצאנו לוזה בה"א יתרה, אל כתף לוזה נגבה היא בית אל (יהושע י"ח י"ג), וגם ממקרא זה ראיה שלא היו בית אל ולוז שתי ערים.

[ כב ] והאבן הזאת וגו': נ"ל הכוונה מקום אשר בו עתה האבן הזאת יהיה אז לי כבית אלהים ואבנה בו מזבח ואעלה עליו עולות, וכן עשה (למטה ל"ה ז'), וזהו שכתוב "יהיה" בית אלהים, ולא אמר "תהיה" כנגד האבן. אעשרנו: בעולות ובשלמים הנאכלים בקדושה ובטהרה, וכמו שעשה (ל"ה ב' ג').