כי אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך

קוד: ביאור:משלי ב3 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי ב 1-6:

בְּנִי!
אִם תִּקַּח אֲמָרָי, וּמִצְו‍ֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ, לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ -
    תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה.
כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ; אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה -
    אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא.
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו, דַּעַת וּתְבוּנָה.

במאמר זה נתמקד בפסוק 3 (המסומן בקו). מדוע נאמר שיש לקרוא לבינה? והרי בינה היא כישרון פנימי - הכישרון לחשוב להסיק מסקנות בלב; גם בפרק זה עצמו (כמו גם בפסוקים נוספים) הבינה קשורה ללב (פסוק 2): "תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה"; אם כך, מדוע נאמר שיש לקרוא לתבונה בקול רם, כמו שקוראים לדבר חיצוני?

1. ייתכן ש הקריאה היא משל להשקעה - יש להשקיע בתבונה ומחשבה כמו שמשקיעים כאשר קוראים לאדם אהוב שרוצים מאד שישמע את קולנו.

בקטע הקודם נאמר, משלי א20: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ" - החכמה מתאמצת ומשקיעה כדי שימצאו אותה; אבל לגבי בינה המצב הפוך - האדם צריך להתאמץ ולהשקיע כדי לזכות לבינה: "אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ".

הקטע הקודם תיאר את קריאתה של החכמה, הקוראת לפתיים לעזוב את חבריהם הלצים והכסילים ולבוא ללמוד; בפרק הזה נאמר: אם תקשיב ותטה אזנך לדבריה של החכמה מהפרק הקודם, תוכל להשתמש בהם גם כדי לעורר את כוחות הנפש הפנימיים שלך. גם בתוך הנפש שלך ישנם יצרים של פתיות, ליצנות וכסילות; וכמו שהחכמה קוראת לאנשים, כך אתה יכול לקרוא ולעורר את כוחות הנפש שבתוך לבך,ולהטות אותם לכיוון חיובי - לתבונה:

"כי אם לבינה תקרא, ולא תחשוב שהשגתם נמנעת ממך מצד שלא יצאו אל הידיעה בה מדברים עצמיים, אך תדע באמת שאם תחשוק להשיג הבינה חשק רב... ותתן קולך לבינה כמו שיקרא האדם מי שירצהו ויחשוק בו... ותבקשנה עם זה כמו שיבקשו הכסף,ותחפש עליה כמו שיחפשו המטמונים, שיחפרו פה ופה עד שימצאום, הנה בזה האופן תימצא התבונה, רוצה לומר, שתקבץ כל ההקדמות המפורסמות הנופלות בדרוש אשר תחקור בו, ואחר תברר הצודקת מהבלתי צודקת... הנה, כשתעשה זה בזה האופן - אז תבין יראת ה' ותמצא דעת אלהים, כי זה יעמידך על הדברים האלהיים, ולמה שתשיג מעוצם מדרגת מציאות ה' יתברך ותירא ממנו מרוב רוממותו וגדולתו אשר לא יושג לזולתו. ואמנם, תיעזר בשם יתברך בזאת ההשגה, כשתתעורר בה מעצמך באופן אשר זכרנו, כי ה' הוא יתן חכמה לאדם בשפע השופע לו ממנו... ומפי השם יתברך ישפיע לאדם שפע ותבונה באופן הנזכר" (רלב"ג).

2. ייתכן שמטרת הקטע היא ללמד את האדם להתבונן בתבונתם של אחרים; לא רק להפעיל את התבונה הפרטית שלו ולהגיע למסקנות עצמאיות ומקוריות משלו, אלא לשתף פעולה עם חוקרים אחרים, ולשמוע לאיזה מסקנות הם הגיעו (בדומה ל משלי ה1: "בְּנִי, לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה, לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ" - הטה אזנך לשמוע את המסקנות שהגעתי אליהן בעצמי).

כשאדם שומע את המסקנות של אנשים נבונים אחרים, הוא נוכח בנפלאות התבונה האנושית, ומתוך כך מגיע ליראת ה' ול דעת אלהים - לאהבת הבורא שנתן לאדם את הכישרון הזה - "אז תבין יראת ה', ודעת אלהים תמצא, כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה": אז תבין מדוע צריך לירוא את ה', שהרי ה' הוא שנותן לאדם את כישרון התבונה.

3. ייתכן שהקריאה בפסוק זה היא קריאה אל ה':

אם לבינה תקרא = אם תקרא אל ה' כדי שייתן לך בינה;

לתבונה תתן קולך = אם תתן קולך אל ה' כדי שייתן לך תבונה.

אז תבין יראת ה'... כי ה' יתן חכמה... = כי ה' ישמע את תפילתך וייתן לך את בקשתך (ע"פ רבי יונה גירונדי).

4. וייתכן, שיש לנקד את הפסוק אחרת: "כי אֵם לבינה תקרא", כלומר, יש להתייחס אל הבינה בכבוד ואהבה כאל אֵם (לפי חלק ממדרשי חז"ל וחלק מהתרגומים; ראו פירוט ב"דעת מקרא" לפסוק 3); בדומה ל משלי ז4: "אֱמֹר לַחָכְמָה 'אֲחֹתִי אָתְּ', ו'מדע' לַבִּינָה תִקְרָא" (מודע = קרוב משפחה).


תגובות