כאבי בטן

כמו בספר משלי, כך גם במחקרים. על-פי אחד המחקרים המקיפים שעסקו בהתמודדות עם כעסים, ישנן שלוש דרכים עיקריות שאנשים משתמשים בהן כדי להתמודד עם תחושות של כעס, וניתן לדרג אותן לפי רמת היעילות שלהן (ראו דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", עמ' 76-82):

• דרך אחת היא ללכת "עם" הכעס - לצעוק על מי שהכעיס אותנו או על אנשים אחרים בסביבה, לשבור חפצים או לבעוט בעצים. דרך זו נמצאה הכי פחות יעילה. היא אמנם נותנת סיפוק רגעי, אבל לא מפחיתה את הכעס ולפעמים אף מאריכה את הזמן שהאדם סובל מעצבים.
• דרך שניה היא ללכת "הצידה" - להתנתק ממי שהכעיס אותנו ולעסוק בפעילות רגועה, כגון ללכת לטייל, לאכול וכד'. דרך זו נמצאה יעילה במקרים מסויימים, אם כי לפעמים המוח מנצל את זמן הרגיעה כדי להעלות שוב ושוב את המחשבות המכעיסות בסגנון "איך הוא העז לעשות לי דבר כזה?" וכתוצאה מכך תחושת הכעס חוזרת.
• דרך שלישית היא ללכת "נגד" הכעס - לחשוב מחשבות הפוכות מהמחשבות שגרמו לכעס, לדון את האדם שהכעיס אותנו לכף זכות, לראות את מעשיו בצורה חיובית יותר. דרך זו נמצאה היעילה ביותר, בהתאם לפסוקים - "דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן", "באפס עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון".

דקויות

מתלהם, חדרי בטן - שני פירושים:

1. מתלהם = מכה את עצמו, חדרי בטן = בטנו של הנרגן (ראו "עצות").

2. מתלהם = מתחזה למוכה (כמו ש"מתייהד" = מתחזה ליהודי), חדרי בטן = בטנו של השומע את דברי הנרגן.

ניתן לפרש את הפסוק לפי כל צירוף של שני הפירושים:

	חדרי בטן = בטנו של הנרגן	חדרי בטן = בטנו של השומע
מתלהם = מכה את עצמו	דברי הנרגן, הטוען שהזולת פעל מתוך כוונה רעה, כאילו מכים את הנרגן עצמו, יורדים לתוך בטנו וגורמים לו כאבי בטן.	דברי הנרגן כאילו מכים את מי ששומע אותם, אך לא מכות חיצוניות אלא מכות פנימיות, שהן קשות יותר; הדברים יורדים וחודרים לבטנו של השומע ומכאיבים לו (מצודת דוד, הגר"א).
מתלהם = מתחזה למוכה	האדם הנרגן טוען שהוא מוכה, אך למעשה המכות נמצאות רק בדמיונו - בתוך הבטן שלו (מלבי"ם).	דברי הנרגן מציגים את הנרגן כאילו הוא מוכה וסובל הרבה יותר ממה שהוא באמת, והדברים האלה יורדים וחודרים לבטנו של השומע ומכאיבים לו (רלב"ג, ר' יונה).

הקבלות

רמ"ד וואלי קישר את פסוקנו לפרשת בדיקת האשה שבעלה חושד בה בניאוף, בדיקה הסובבת סביב הבטן:

הנרגן הוא הבעל, "שדבריו מצערין מאד את האישה העליונה ופוגעים בכבודה, לפי שכל נשמותיהן של ישראל באות משורשה";

כתוצאה מ דברי החשד של הנרגן, משקים את האשה במים היורדים אל חדרי בטנה ובודקים אותה:

אם האשה אכן נאפה, במדבר ה27: "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ - וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים, וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ, וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ";

ואם החשד לא היה מוצדק, במדבר ה28: "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא - וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע".

גם במילה כמתלהמים יש רמז - אפשר לחלק אותה לשתי מילים "כמתלה-מים": דברי הבעל הנרגן הם כמתלה - הם תלויים ועומדים עד שיתברר אם החשד אמיתי או שקרי, והבירור נעשה על-ידי מים, אשר הם (המים) ירדו אל חדרי בטנה של האשה (רמ"ד וואלי חילק את המילה לשלוש מילים - כמת-לה-מים - ע' שם).

- בפסוק שלנו, הדיבור גורם להרגשה רעה בבטן, אולם בהמשך הפרק נאמר שיש גם מצב הפוך, הדיבור יכול גם להשביע את הבטן, משלי יח20: "מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ, תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע" (פירוט).

- הביטוי חדרי בטן נזכר בפסוקים נוספים:

• משלי כ27: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (פירוט)
• משלי כ30: "חַבֻּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע, וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן" (פירוט)