מאת: הרב ברוך תאנה
רפיח היא העיר הדרומית ביותר בחבל עזה, בקצה גבול מצרים, בקצה המדבר הגדול של סיני. השם 'רפיח' לא נזכר כלל בתנ"ך, אם כי שְׁמָהּ מובא בתרגומים ובברייתא של תחומי ארץ ישראל. הקישור התנכ"י שלה לא"י וידיעת העם הטמא היושב בה מימי קדם, יש בו כדי להעמיק ולהבין את תפקידה ההיסטורי, ומשמעותה האמונית גם לימינו אלה ממש.
משה רבנו מתאר את כיבוש הארץ, ואת הסיבות האלוקיות שגרמו מלחמות בין עמים, לצורך כיבושם של ישראל את ארצם. כי החיוב לכיבוש היה את ארץ כנען לגבולותיה, ואת שבעת עמי כנען, ולעומת זאת איסור היה לכבוש את אדום, למשל, בכיבושי יהושע תחילה, עד לעתיד, מצרים אינה בגבולות החיוב והארץ המובטחת, אך מותר לכבוש מהם חלקים שיכבשו הם מארץ כנען.
לפיכך מבואר ב
דברים ב23: "
וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים
בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה - כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מכפתר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם
". כפתור והכפתורים הם מבניו של מצרים
(בראשית י),
והם השמידו את היושבים "בחצרים עד עזה", והתיישבו בה, ולפיכך היה מותר ואף חובה לישראל לכבוש מקומות אלו מידם.
מהו מקום "חצרים" ? בתרגום אונקלוס תרגם: '
דְיָתְבִין בִּדְפִיחַ עַד עַזָה
', ובתרגום יונתן: '
רַפִיעַ
'. והיינו שם העיר רפיח, שמקומה כיום כ-30 ק"מ דרומית לעזה. והשם חצרים, כמו 'חצר', שאין לה חומה סביב
(רמב"ן) .
גם בגבול שבט יהודה,
יהושע טו3: "
וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ, וְעָבַר
חֶצְרוֹן וְעָלָה
אַדָּרָה, וְנָסַב הַקַּרְקָעָה
" (
פירוט), מוזכר מקום הנקרא 'חצרון', ואחריו 'אדרה'. ובגבולות המתוארים בפרשת מסעי,
במדבר לד4: "
וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה[וְהָיוּ] תּוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ, וְיָצָא
חֲצַר אַדָּר , וְעָבַר עַצְמֹנָה
".
לדעת הרס"ג, 'חצר אדר' היא 'רפח'
(ואולי חצר אדר הם שני מקומות סמוכים, שבתחילה נזכרו כמקום אחד: חצר ואדר). אם כן, רפיח היא חצרים שבתורה, או חצר אדר, או חצרון שבספר יהושע!
(וגם רמז בגימטריה, חצ"ר = רפיח).
העם שישב בחצרים היה "העוים" -
וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה . מי הם העוים ? לאיזה עם הם מתייחסים?
לדעת הרמב"ן
(בפירושו המקיף בדברים ב כג),
העוים הם אחד משבעת עמי כנען, והם 'החיוי' המוזכר בשבעת עמי כנען, שהזכיר משה רבנו,
דברים ז1: "
כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ: הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי
וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ
".
מקום מושבו הראשון היה בחצרים, היא רפיח, והיא בגבול ארץ כנען, שאותה נצטווינו לכבוש, להופכה לארץ ישראל.
ומה שהתורה מגדירה את גבולות ארץ כנען,
בראשית י19: "
וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה
גְרָרָה עַד עַזָּה
" (
פירוט),
היינו מצפון לדרום הארץ, וא"כ עזה היא הדרומית ביותר, יש לפרש שאכן עזה היא עיר המבצר מוקפת החומות הדרומית ביותר, בימי אברהם, אבל חצרים כאחד המקומות הפרוזים שסביבה - נכללים בתחומה, ולא נזכרו בפירוט. אבל אכן,
חצרים שהיא רפיח, היא הגבול הדרומי של ארץ כנען , וממילא של ארץ ישראל,
שנצטווינו לכובשה . ולדברי הרמב"ן ישבו בה עם החיוי, הם העוִים.
"
והכתוב שאמר
(ליצחק אבינו, כשרצה לרדת מצרים מחבל ארץ הפלשתים
), על ארץ פלשתים
(בראשית כו ג)
"כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל"
(וראה שבת קיח.),
- מן הטעם הזה היה, כי הארץ ההיא הייתה מתחלה לבני כנען, ומפני זה הורישו ישראל בימי יהושע "חמשת סרני פלשתים: העזתי האשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני
והעוים "
(יהושע יג ג),
שהיו כולם יושבי גבול הכנעני
"
(רמב"ן שם).
- למדנו, שלא רק מארץ כנען היא 'חצרים', מושב העוים, שהם החיוי, אלא גם מ'ארץ פלשתים' הייתה, שעליה ניתן ציווי מיוחד, והבטחה נוספת, כי תהיה חלק מארץ ישראל. ואע"פ שכבשו בני המצרים הכפתורים את העם העוים היושבים בחצרים, היא רפיח, לא נמנעו ישראל מלכובשם, כי בכלל ארץ כנען הייתה, המובטחת לישראל מעולם.
ומוסיף הרמב"ן ומבאר, למה השתנה השם מחיוי לעוים:
"
על דעתי העוים הם החוים, כי המנהג בכתוב שיחליפו השמות -- בהיותם מורים על ענין אחד, והנחש יעוֵת עצמו בדרך.
ובבראשית רבה (כו ז) אמר ר' אלעזר ברבי שמעון: שהיו בקיאין בעפרות כנחש. בגלילא צוחין לחויא
(תרגום של נחש)
עויא. ונהגו בו חכמים לקרותו עכנא ולקרותו חכינא
"
(היינו מילים בחילופי עין וחית).
העם החיוי מוזכר כעם השישי מעמי כנען, שנקרא ע"ש הנחש, שהיה 'ארור מכל חיית השדה, והביא טומאה לעולם, במה שהחטיא את האדם ואשתו חוה, לעבור על מה שנצטוו, ולא לשמוע בקול השם ולמצוותיו, וחטא במה שהתאווה לה, - היינו שהיו בו שורשי חטאי שפיכות הדמים וגילוי העריות וכפירה ביסוד האמונה. ובאלה הדברים היה כנען עצמו שטוף, וגם בניו אחריו. את תמצית תכונת הנחש, נתן כנען בבנו החיוי, שיהיה כנחש המעוות את הדרך, ההולך הליכת עקלתון ופלתול, הנקרא עויא. ושורש מקומם הוא בחצרים עד עזה, מקומה של רפיח, ואולי גם של חאן יונס הסמוכה, שהייתה ככפר פרוז, בין רפיח ובין עזה.
תכונות הרשע האלו התפתחו במקומות אלו בגבול ארץ הקודש, ארץ הצבי והטוהר, דווקא בהעדר עם ישראל ונפש יהודית מלשבת בם. תכונות הכנענים המעוותות האלו, נצטוו ישראל, להיות לבני חיל ולהכניעם, וליישב חבל ארץ זה כנחלת אבות מורשה משנים קדמוניות, להפוך רעה לטובה, ובמקום חושך וצלמוות להפוך לחיים ישרים ואור גדול.
אמנם ברשימת עשרה העממים שהובטחו לאברהם אבינו
(בראשית טו20),
נזכרו הקיני והקניזי והקדמוני, ואחריהם שבעת עמי כנען, אך במקום חיוי נזכר שם עם 'הרפאים'. לדעת הרמב"ן, החיוי נקרא בימי אברהם רפאים, והכל מכוון לאותו עם. ולשון המדרש רבה "לפי שאינו מזכיר כאן חוי, לפיכך הוא מביא רפאים תחתיהם". ולמה נקרא שמם רפאים ? "שכל מי שרואה אותם לבו רפה כשעוה. עוים שהיו בקיאין בעפרות כנחש". למדנו אם כן, שהיה אותו עַם מפיל חיתתו על כל סביבָיו, וגורם פחד עמוק לעמים שסביבם, וגם הייתה בהם תכונת הנחש, שהיו בקיאים בעפרות.
מוסיף הרמב"ן על כך ואומר, כי "
על דעתי הוא שם מכונה מן החוי, - על שם חור פתן ומאורת צפעוני
(ישעיהו יא ח),
כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים, כמו 'הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם'
(איוב כו ה)
'וארץ רפאים תפיל'
(ישעיהו כו יט
)
". "
כי כאשר היה שמו חוי כינו לו מן חויא רפאים, שהנחש שוכן בחורי עפר והחורי והעוי על שם הנחש, כמו כן
".
- והיינו שהיו חופרים מנהרות כנחשים וטמונים בעפר, שיהיה להם למגן ולמקום מסתור והתקפה על האויב גם יחד. תכונה רשעה זו, מהווה שורש והשראה למנהרות הפשע, שחופרים הרשעים אנשי החמס, להתחזק ברשעתם, ולהינצל מיד רודפיהם, חיילי המדינה היהודית, החפיצה לבער את הרשעה מן העולם, ולהשמידם עד כלותם.
והנה עם חיוי זה שהיה קטן ומצומצם מתחילה, התרבה והתעצם מאד, והתפתחו ממנו עמים נוספים גדולים ועצומים, והם הרפאים והחורי
(שירש אותם עישו)
והחיוי, והאימים
(שירשו אותם מואב)
המוזכרים במקומות שונים, סביב ארץ הקודש נחלת ד'. "
הנה בני החוי הזה רבו למעלה וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות, ומהם שתקרא ארץ רפאים ומהם חורים, ומהם עוים, ובכללם כלם חוי וכולם רפאים
"
(רמב"ן).
והנה כח הנחש הקדמוני, התפשט בין עמים רבים, כדי להרע לעם ד' בני ישראל, להיות כצר ואויב להם. וכפי שאנו רואים בשנים אלו את התחזקותה של הרשעה כנגד ישראל. והכל הוא כדי לנסות ולצרף אותנו, להתאמץ ולהתגבר ברוח התורה והאמונה בד' אלוקי ישראל, וללכת כעם ומדינה בדרכי השם והליכותיו.
שופטים ב20-23: "
.. יַעַן אֲשֶׁר
עָבְרוּ הַגּוֹי הַזֶּה אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם וְלֹא שָׁמְעוּ לְקוֹלִי . גַּם אֲנִי
לֹא אוֹסִיף לְהוֹרִישׁ אִישׁ מִפְּנֵיהֶם , מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָזַב יְהוֹשֻׁעַ וַיָּמֹת. לְמַעַן נַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת דֶּרֶךְ ד' לָלֶכֶת בָּם, כַּאֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֲבוֹתָם אִם לֹא.
וַיַּנַּח ד' אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה לְבִלְתִּי הוֹרִישָׁם מַהֵר , וְלֹא נְתָנָם בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ
".
אמנם יש דעה בגמרא וברש"י, שהעוים היושבים בחצרים עד עזה, הם עם פלישתי. רש"י מוכיח זאת מספר יהושע, בו נמנים חמשת סרני הפלשתים, ואיתם העוים, כחלק שישי
מהם,
יהושע יג3: "
מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב, חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי
וְהָעַוִּים
" (
פירוט). ולדבריו "
עמהם הם נחשבים בספר יהושע
". אמנם חמשת סרני פלשתים נמנים על שם מקומם, והעוים מוזכר ע"פ שמם, ומקום מושבם ב'חצרים' לא נזכר בפסוק, אבל עכ"פ נחשב הדבר כאילו ישנם שישה רשויות, וה"עוים" הוא חלק השישי, מהפלשתים.
וכוונת משה רבנו בפסוק זה, לומר שאסור היה לאותו הדור לכבוש את פלשתים מפני השבועה, שנשבע אברהם לאבימלך, '
אם תשקור לי ולניני ולנכדי, כחסד אשר עשיתי איתך תעשה עימדי ועם הארץ אשר גרת בה
'. באיסור זה היו כלולים גם העוים היושבים בחצרים עד עזה, הנחשב כארץ פלשתים, ולא הורשו לכובשם. אילולי באו הכפתורים בני מצרים וכבשום, ובזה הותר לישראל לכבוש גם את חצרים, והעוים שבתוכם, כדרך ש'
מואב ועמון טהרו בסיחון
'.
ומי היו פלשתים אלו ? מבואר בפסוקי העמים בפרשת נח,
בראשית י13-14: "
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים
וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים
" .
מבואר לכאורה שהפלשתים הם בני הכסלוחים. אך רש"י מבאר ע"פ חז"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, וכי: "
משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים
". אם כן, אלו הפלשתים בני בלי עם הם, ויצאו מתערובת של משכבי איסור וזוהמה, של שני בני מצרים, הפתרוסים והכסלוחים. ומאותם בני תערובות ערלים יצאו הפלשתים והשתלטו על חמישה ערים בדרום מערב הארץ, ואיתם העוים, שהתיישבו בחצרים עד עזה.
(ושלא כרמב"ן בדברים ב כג ובבראשית י יד, שבני הכסלוחים נפרדו ממקומם במצרים, והתיישבו בארץ פלשת, ונקראו פלשתים על שם מקומם).
לחבל ארץ זה היה דין מיוחד להיותו בעתיד חלק מארץ ישראל, מלבד ארץ כנען, שהיא הובטחה ליצחק בהיותו בארץ פלשתים, מעבר למה שהובטח לאברהם
(ע"פ הרב א. נבנצל),
כפי שכתוב
(בשבת קיח:)
"
יצחק שכתוב בו
(בראשית
כו ג)
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל
", היינו הקשות, הנמצאות בחבל ארץ זה.
מדברי הגמרא בחולין
(ס:)
נראה כרש"י, שכך מבואר שם על הפסוק
"
והעוים היושבים בחצרים עד עזה
(רש"י: ארץ ישראל)
- מאי נפקא לן מינה ?
(אלא)
מדאשבעיה אבימלך
לאברהם 'אם תשקור לי ולניני ולנכ
די'
, אמר הקב''ה: ליתו כפתורים ליפקו
מעוים, דהיינו פלשתים
(כדעת ריש לקיש שם),
וליתו ישראל ליפקו מכפתורים
".
(ואח"כ מבארת הגמרא שזה כמו עמון ומואב טהרו בסיחון).
דעת רב בגמרא
(חולין ס:)
היא, שהעוים הם מבני עישו, שישבו בדרומה של ארץ ישראל בנגב. וכתבו התוספות
(בחולין ס: שם),
שדרשו סמוכים, בין ה'עוים' שנזכרו בסוף יהושע יג3, לתחילת
יהושע יג4: "
מִתֵּימָן כָּל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים - עַד אֲפֵקָה עַד גְּבוּל הָאֱמֹרִי
" (
פירוט)
. והיינו, שהנביא מודיע את מקומות הארץ הנשארת שלא נכבשה ע"י יהושע, ומבאר שהיה זה,
יהושע יג3: "
מִן הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים
" (
פירוט). רש"י מבאר בשני אופנים, או שגם העוים הם מסרני פלשתים, אלא שלא היו חשובים ולא נכללו בפני עצמם
(כדברי הגמרא שם),
או ש"
עוד נשאר לכבוש ארץ העוים שאינם מן הפלשתים
"
(כדעת רב).
אם כן, לא מבני כנען בן חם בן נח – היו, כדעת הרמב"ן, וגם לא מפלשתים מבני בניהם של המצרים היו, כדעת רש"י
(בדברים ב),
אלא מבני עישו, שהרשיע מאד, אף שבן יצחק אבינו היה, אלא שיצא ראשון אדמוני, וכל סרחונו איתו, ובידוע שהוא וזרעו שונאים ליעקב, כדברי
מלאכי א2-3: "
וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי
", וטוענים לירושה הרוחנית של יעקב אבינו. ואמנם אסור היה לכבוש את נחלת עישו אבי אדום, בכיבושי יהושע את הארץ תחילה, עד לעתיד שבא ע"י דוד המלך. אם כן, גם עוים אלו מתימן נכדו של עישו היה אסור לכבוש, אלמלא באו הכפתורים וכבשום.
"
תניא נמי הכי: עוים מתימן באו. ולמה נקרא שמן עוים - שעיותו את מקומן
". מפרש המהרש"א
שהחריבו את מקומן . ו'עוה' לשון חורבן הוא, כב
יחזקאל כא32: "
עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה, גַּם זֹאת לֹא הָיָה, עַד בֹּא אֲשֶׁר לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו
".
במצודת דוד:
"
את המלכות ההיא אעשה מעוות ומעוקם
".
רש"י
(על בבלי עבודה זרה ד ב)
מפרש "
עיווי עיותה - ולעוה אשימנה. וכן תרגום יונתן חוביהון חבו בחוביהון אתפרע מינהון
". ובאו לומר ש
החורבן שלהם בא על ידיהם ממש , על הרשע שהרשיעו ועל העיוות הנורא שעיוותו את צורת החיים מיסודה, מידה כנגד מידה, בפועל ידיהם החריבו ארצם. ולשון המדרש רבה
(בראשית כו ז,
על פרק ו ד הנפילים)
, על הקלקול שקלקלו לעולם כולו במעשיהם: "
עַוִּים, שֶׁצָּדוּ אֶת הָעוֹלָם וְשֶׁהֻצְדוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁגָּרְמוּ לָעוֹלָם שֶׁיִּצּוֹד, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר
: עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה
".
"
דבר אחר: עוים - שכל הרואה אותם אוחזתו עוית
" – '
רתת וחלחלה
'
(בבלי חולין ס ב).
לרוב אכזריותם הנוראה, הרשעות והטומאה המלפפת אותם,
משלי כא10: "
נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע, לֹא יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ
" (
פירוט).
"
התבאר לך
" אומר הרלב"ג, "
כי נפש הרשע אין תאותה כי אם לדבר רע כי לא יוחן בעיניו רעהו
".
"
דבר אחר: עוים
- שאיוו לאלהות הרבה
". במהרש"א מפרש, שהדרשה בנויה על חילוף עין באלף, עווה כמו איווה. וע"פ הפסוק ב
חבקוק ג3: "
אֱלוֹהַ
מִתֵּימָן יָבוֹא
", כמו בפרשת הברכה,
דברים לג2: "
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ
" (
פירוט),
ה
מלמד שלא רצו בני עישו לקבל את התורה, מפני איסור רציחה שבה,
והרציחה הלא ברכת יצחק אליהם היא "ואתה על חרבך תחיה", והם אדוקים בה , ועזבו את התורה ואת דרך האמונה בא-ל אחד של ישראל,
ו"
איוו לאלוהות הרבה
"
(ע"ז נג. על הערב רב בחטא העגל). אך לפי רש"י:
'
ואיוו' -
לאלהי פלשתים, ויצאו ממקומם ובאו לגור ביניהם . ולהכי לא חשיב "ששה" סרני פלשתים
". ואח"כ מפרש: "
'שעיוו את מקומן' - יצאו משם ונתעוות שחרב
". ויש לפרש שאחרי שיצאו ממקומם מ'חצרים עד עזה', או מכל חבל עזה בכלל, בו התערבו והתבוללו, נחרב מקומם, נחרבה גם עזה וגם כל חצרותיה סביב.
והיה כל זה סימן לכוחם של ישראל בימים אלו ממש, המתגבר והולך כנגד רשעה איומה זו, המקננת ברפיח ובשכונות שסביב עזה, - לפעול עם א-ל להשמידם, לקיֵים מה שנאמר ב
במדבר כד18-19: "
וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה, וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו, וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל; וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב, וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר
", לאמר שכל המכונים בשם יעקב, בהתמודדותו עם עשיו, יתגברו לרדות ולמשול ולהכניע ולמגר את שונאיהם, וע"י כך לאבד גם את השרידים מהערים, ומתוך כך תתגלה אמונת ישראל, בכח האמונה בא-ל אחד, ב'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד', וישראל בעצמו וע"י בחירי צבאו יעשה חיל במלחמה.
בכח גבורת האלוקים אשר בקרב ישראל, יוכרע האויב הפלשתי, כדברי רוח הגבורה של דוד לגלית הפלשתי,
שמואל א יז45-47: "
אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ! הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ, וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.
וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה', כִּי לה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ
" (
פירוט).