עד שדרשה בן זומא

קוד: זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: אראל

אל:

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר", דברים טז3: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", "'ימי חייך' - הימים; 'כל ימי חייך' – הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה; 'כל' - להביא לימות המשיח", 

מדוע רבי אלעזר בן עזריה (ראב"ע) כל כך מתלהב מכך ש"זכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות"? מה הזכות הגדולה שעבורה היה שווה לחכות כשבעים שנה? 

ועוד, קשה להבין מדוע ראב"ע זכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות, הרי שאר החכמים לא קיבלו את דעתו של בן זומא? ואם נאמר שהשאלה נשארה ללא הכרעה, והם החליטו להחמיר לפי שתי הדעות ולהזכיר את יציאת מצרים גם בלילות וגם לימות המשיח - לא ברור מה השמחה של ראב"ע, והרי כדי להחמיר מספק אין צורך בדרשה, היה אפשר להחמיר מספק גם לפני כן, על-פי דעתו!

1. בהגדה של פסח, דבריו של ראב"ע נאמרו בהקשר של המצוה לספר ביציאת מצרים בליל פסח:   "אֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַים בַּלֵּילוֹת עַד שֶׁדְּרָשָׁה בֶּן זוֹמָא: שֶׁנֶּאֱמַר, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיְם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ יְמֵי חַיֶּיךָ - הַיָמִים, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יְמֵי חַיֶּיךָ - הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ" (הגדה של פסח, "מגיד").

בקריאה פשוטה של ההגדה, נראה שראב"ע התווכח עם חבריו, האם צריך לספר ביציאת מצרים רק ביום פסח, כמו שנאמר ב שמות יג8: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (פירוט), או גם בליל פסח.   הדרשה של בן זומא הכריעה את הכף לטובת דעתו של ראב"ע, ולכן בחג הפסח הבא ישבו החכמים בבני ברק וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה. כנראה שבאותו הלילה זכו ראב"ע וחבריו להבין חידושים גדולים בסיפור יציאת מצרים, ובסוף הלילה, כשאמרו להם תלמידיהם "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", אמר ראב"ע "אני כל כך שמח שבן זומא דרש את הדרשה שלו - בזכותו זכינו לעסוק ביציאת מצרים לילה שלם, ולהבין דברים שמעולם לא היינו זוכים להבין בזמן אחר"   (אראל, ה'תשס"ח).

2. אולם דבריו של ראב"ע נמצאים לא רק בהגדה של פסח אלא גם במשנה - ובאופן מפתיע, הם לא נמצאים במסכת פסחים אלא במסכת ברכות, סוף פרק ראשון: "משנה: מזכירין יציאת מצרים בלילות;

אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא,: שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך": 'ימי חייך' - הימים; 'כל ימי חייך' – הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' - העולם הזה; 'כל' - להביא לימות המשיח.

גמרא: תניא: 'אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג7) "[לכן] הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם [וישבו על אדמתם] "! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו..." (תלמוד בבלי, ברכות יב:).

כאן הנושא הוא אמירת פרשת "ציצית" בתפילת ערבית שבכל לילה ולילה. בסוף פרשת ציצית נאמר, במדבר טו41: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". בקריאה פשוטה של המשנה, נראה שראב"ע התווכח עם חבריו, האם צריך להגיד את פרשת ציצית רק בקריאת שמע של שחרית (כשלובשים ציצית), או גם בקריאת שמע של ערבית (שבה לא לובשים ציצית). הדרשה של בן זומא הכריעה את הכף לטובת דעתו של ראב"ע, ולכן בימינו בכל סידורי התפילה מופיעה פרשת ציצית גם בקריאת שמע של ערבית.

על-פי הגמרא במסכת ברכות, הדרשה של בן זומא מסתמכת לא רק על המילים "כל ימי חייך" אלא גם ובעיקר על הפסוקים מספר ירמיהו:

-  ירמיהו טז14-15: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם".

- ירמיהו כג7-8: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה ואֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם".

לפי הפסוקים הללו, הניסים בגאולה העתידית יהיו כה גדולים, שהניסים של יציאת מצרים לא ייחשבו לעומתם, וכבר לא יהיה טעם להזכיר אותם; מכאן מסיק בן זומא, שהמצוה להזכיר את יציאת מצרים "כל ימי חייך" לא יכולה להתייחס לימות המשיח, ומכאן שהיא בהכרח מתייחסת לימים שלנו, הכוללים גם את הלילות.

כשעוסקים ביציאת מצרים בימים, אפשר לחשוב שההסטוריה היהודית מתמקדת בעבר - אנחנו מזכירים שוב ושוב את הניסים שנעשו לאבותינו לפני אלפי שנים; אבל כשעוסקים ביציאת מצרים בלילות, המבט ממוקד בעתיד - יציאת מצרים היא רק הכנה, רק "קדימון" לניסים הגדולים שיקרו בגאולה העתידה. לכן ראב"ע שמח כל כך שזכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות   (אראל, ה'תשס"ח).

3. ביציאת מצרים התערבבו היום והלילה. עירוב זה נרמז בפרשות התורה המספרות על יציאת מצרים, ויש לו משמעות עמוקה המקשרת את המציאות בראשית בריאת העולם, לפני הפרדת היום והלילה, אל המציאות באחרית הימים, ביום אשר הוא "לא יום ולא לילה". הרמז שמצא בן זומא איפשר להכניס את העירוב הזה אל תוך ההלכה היומיומית שלנו, ועל כך שמח ראב"ע (ע"פ גליה, ה'תשע"ד).

----

דברי ראב"ע נאמרו במקור בדיון על קריאת שמע במסכת ברכות. אם כך, מדוע נותקו מהקשרם והובאו דווקא במקום זה בהגדה של פסח?

1. לפי רוב המפרשים, המטרה היא להסביר את החשיבות של סיפור יציאת מצרים: "הביא המגיד דברי ראב"ע פה, לבאר מכל צד מעלת מצוה זו מסיפור יציאת מצרים בליל פסח, בין לדברי בן זומא שהשתדל שיזכרוה אף בכל לילות השנה, כל שכן שראוי להאריך בה בליל פסח; בין לדברי חכמים, שאפילו לימות המשיח לא תתבטל, ונתחייב לספר בה" (צלי אש ע"פ אברבנאל),    "אחרי התשובה הקצרה של עבדים היינו, בה סיפקנו את הצורך של הילדים הקטנים שלא יכולים להחזיק מעמד עוד הרבה זמן, אנו עומדים להאריך ולהעמיק בסיפור יציאת מצרים "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים... וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי משובח". וכאן מובאים מספר קטעים על חשיבות הסיפור וההארכה וההעמקה בו לכל אדם ובכל עת.    א. "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע... והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" - הנה אנו רואים דוגמה חיה לכך ש"אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים... מצווה עלינו לספר... וכל המרבה...".     ב. המשנה: "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו'", גם פה מודגשת חשיבות זכירת יציאת מצרים בכל זמן "כל ימי חייך" וכדרשתם של חז"ל במשנה, בימים ובלילות, בעוה"ז ואף בעוה"ב ("להביא לימות המשיח").    ג. "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" - הסיפור הזה חשוב ומתאים לכל אחד (וחשוב להתאים אותו לכל אחד).    ד. מקורה של מצות סיפור יציאת מצרים המיוחדת ללילה זה "והגדת לבנך - יכול מראש חודש... לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך"" (הרב מאיר בזק, "הסדר שבהגדה", התפרסם באתר ישיבת מעלות לפני ה'תשס"ח).

- אולם לפי זה, קשה להבין, מדוע הוזכר המשפט הראשון "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים..."? לכאורה משפט זה מחליש את הטיעון, שהרי הוא מראה שהחשיבות של סיפור יציאת מצרים אינה מובנת מאליה!

2. ייתכן שהמטרה היא להראות מדוע אפילו חכמים, נבונים וזקנים צריכים לספר ביציאת מצרים שוב ושוב:   אפילו ראב"ע, שהיה חכם ונבון וזקן כבן שבעים שנה, ועשה עשרות סדרי-פסח בחייו, עדיין למד דבר חדש כשהסב עם חבריו בבני-ברק. באותו לילה עסקו החכמים בפסוקים הקשורים לפסח, ובפרט דברים טז3: "לֹא תֹּאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם; לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (פירוט). הם תהו מה משמעות המילה כל, ומתוך כך הגיעו להשוואה בין יציאת מצרים לבין הגאולה העתידה. בסופו של דבר כנראה השתכנעו מדברי בן זומא, שהגאולה העתידה אכן תהיה כה גדולה עד שלא יהיה צורך להזכיר את יציאת מצרים בימות המשיח כלל, ומתוך כך אף נתחדשה הלכה למעשה בימינו, להזכיר את יציאת מצרים בקריאת שמע של ערבית.

לכן, "אֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים, כֻּלָנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָנוּ זְקֵנִים, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" - ככל שאדם מרבה לספר ביציאת מצרים, הבנתו משתבחת ומשתפרת, עד שהוא זוכה להבין לא רק את יציאת מצרים אלא גם את הגאולה העתידה, כפי שהבין ראב"ע בגיל 70 (אראל, ה'תשע"ד).

3. בהגדות בנוסח תימן כתוב "אמר להם אלעזר בן עזריה", ומכאן שדבריו נאמרו כתשובה לתלמידים שאמרו לרבותיהם "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".   התלמידים דואגים לפרטי ההלכות, אולם ראב"ע מלמדם שהסיפור ביציאת מצרים חשוב יותר, שהרי יציאת מצרים היא היסוד לכל החיוב שלנו במצוות, מצוות רבות בתורה הן זכר ליציאת מצרים.   כדוגמה לכך, הוא מביא הלכה אחת הקשורה לקריאת שמע - אמירת פרשת ציצית בקריאת שמע של ערבית. אפילו הלכה זו, שלכאורה אינה קשורה כלל לפסח, נקבעה על-סמך דרשה הקשורה ליציאת מצרים, ומכאן שסיפור יציאת מצרים קודם להלכות (גליה ואראל, ה'תשע"ד).