קוד: מדוע נלחם דוד במואב בתנ"ך
סוג: מניעים1
מאת: אורי פרץ, אסתי סלוטקי, אראל, הלל גרשוני
אל: פורום נח"ת אב ה'תשס"ב
[פורסם לראשונה ב 2002-07-18]
דברים ב9: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי 'אֶל תָּצַר אֶת
מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה'
"
דברים ב19: "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי
עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה
"
שמואל ב ח12: "מֵאֲרָם
וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי
עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה
"
אורי פרץ: איך דוד נלחם במואב ובעמון, והרי הם בני לוט?!
האיסור הוא "אל תתגר בם מלחמה
", ובמקרה של דוד, לא הוא התגרה בהם אלא להיפך, הם התגרו בו, והוא רק הגיב.
לגבי עמון, ראו שמואל ב י - דוד דווקא שלח משלחת של שלום אל מלך בני עמון, אבל המלך האשים אותם שהם מרגלים, חתך את בגדיהם ואת זקנם וגרשם בבושת פנים, והדבר נחשב כעילה למלחמה.
לגבי מואב, לא מסופר בפירוש שהם התגרו בו, אבל חז"ל אמרו שמלך מואב הרג את בני משפחתו של דוד שהסתתרו אצלו (שמואל א כב4), וגם זו כמובן התגרות הראויה לתגובה.
הלל: אופי האיסור בתורה נראה מאוד בכיוון של מצוה לשעתה ולא לדורות; הציווי
נאמר למשה בלבד, "אל תצר את מואב", ולא בצורה כללית כמו "לא יבוא עמוני
ומואבי בקהל ה'", "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם".
הגמרא לא
מכירה באיסור זה כאיסור לדורות, ובעקבותיה לא מנאה הרמב"ם ולא אף אחד
מהפוסקים. אני חושב שזה די בעייתי לפרש עניינים הלכתיים בניגוד לתורה שבעל
פה; ראו את שיטתו של ראב"ע בנידון בהקדמתו לפירושו לתורה.
אראל: לדורות לא, לימי דוד כן. ע"פ הפשט, המצוה נוהגת רק כאשר עמון ומואב יושבים בארץ שנתן להם ה', כמו שנאמר "אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה; כי לא אתן לך מארצו ירושה - כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". בימי התלמוד ובימי הרמב"ם, עמון ומואב כבר מזמן גלו ונטמעו בעמים אחרים, ולכן המצוה לא נהגה והם לא מנו אותה.
אבל בימי דוד, עמון ומואב עדיין ישבו בארץ שנתן להם ה', ובוודאי שהמצוה עדיין נהגה. מה ההגיון להגיד שבימי משה אסור לגרש אותם מארצם, ובימי דוד כן? מה השתנה? מדוע הדעה שלי מנוגדת לתורה שבעל-פה?
הלל: דומני שאתה מערבב בין שני דברים: ישנה מצוה שנוהגת לדורות, אם כי לא יכולה להגיע בפועל לקיומה הממשי -
דוגמה קיצונית היא שבעת העממים, שכבר כלו לגמרי; אף על פי כן ראה בספר
המצוות להרמב"ם שעדיין ישנה מצוה להשמדתם, כיון שהמצוה אומרת שבכל דור, אם
המצא ימצא מישהו משבעת עממים, יש להורגו; ואף על פי שהתנאי לא יכול
להתקיים, המשפט הוא תקין לוגית והמצוה נכונה תמיד (כדאי לעיין בפנים).
לעומת זאת, יש מצוות שהיו קיימות רק לזמן משה, כמו כתיבת התורה על האבנים, רקיחת שמן המשחה (כמדומני) ועוד דוגמות רבות.
השאלה
של פרשנות איזו מצוה היא לדורות ואיזו לשעתה נתונה למסורת ו(אם אין)
לשיקול דעתם של חכמים, ובמקרה זה הם הכריעו (מכלל כך שהם לא התחשבו במצוה
כזו בכלל, ואף פוסק לא מנאה) שזוהי מצוה לשעתה. וכמו שאמרתי, הדבר הגיוני
ביותר, שכן הוא מדבר אל משה, ועל זמן הירושה, שהסתיים שבע שנים (או ארבע
עשרה) לאחר הכניסה לארץ.
אגב, דוגמה נוספת לאיסור שהיה קיים רק בזמן
משה היה האיסור על השבטים להינשא זה בזה. דבר זה נלמד מהפסוקים (או, נכון
יותר, הוסמך עליהם לאחר שכבר ידועה היתה ההלכה), אך איני זוכר איך בדיוק.
אראל: למה שניים ולא שלושה? אתה טוען שיש רק שני סוגים של מצוות: מצוות שנהגו בזמן משה בלבד, ומצוות שנהגו מזמן משה עד ימינו.
אני טוען שיכולים להיות סוגים שונים, וצריך לבדוק כל מצוה לגופה. המצוה "אל תצר את מואב" נהגה בכל התקופה שבני לוט ישבו בארץ מואב; ברגע שהם גלו משם - המצוה בטלה. לכן אין טעם למנות אותה.
מצוות השמדת עמלק והשמדת הכנענים אכן נוהגות בימינו: אם נראה עמלקי או כנעני בימינו - נצטרך להרוג אותו. המצוות האלו לא בטלו.
המצוה
"אל תצר את מואב" היא שונה: זו לא מצוה שאי אפשר לקיים, אלא מצוה שאין טעם
לקיים, כי כל מטרתה של המצוה היתה לשמור על הסדר שקבע ה' בחלוקת הארצות,
וברגע שהסדר השתנה - אין יותר טעם לשמור עליו.
הלל: טוב, טוב. זו אפשרות אחת של פרשנות. אפשרות שניה היא זו שהצעתי, שמדובר על זמן משה וכיבוש הארץ בלבד.
לכן, נראה לי שממעשי דוד למדנו שהאפשרות השניה היא הנכונה. כך נלענ"ד.
אראל: גם אם המצוה "אל תצר את מואב" לא נוהגת לדורות, השאלה עדיין קיימת, כי ע"פ התורה, ה' נתן את מואב ועמון לבני לוט. לכן אסור לגזול מהם את
הארץ, גם בלי מצוה מפורשת. וכידוע, גזל הגוי אסור. מדוע דוד עבר על איסור גזל?
הלל: אני לא בטוח שגזל הגוי שייך גם באומות.
אראל: גזל הגוי בוודאי שייך גם באומות, ואף יותר מאשר ביחידים, מכיוון שע"פ התורה לכל אומה יש ארץ שה' נתן לה -
"
בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל
". מי
שגוזל ארץ ששייכת לעם אחר - הורס את הסדר הא-להי.
אל תצר את מואב/עמון"? שתי סיבות:
אראל: העובדה שקוראים לה "רשות" לא אומרת שאפשר לעשות אותה מתי שרוצים. היא נקראת "רשות" כי היא לא "חובה".
למלך
ישראל יש רשות להפקיע רכוש של אנשים, או אפילו להוציא אותם להורג במקרים
מיוחדים, כאשר נראה לו שזה חיוני לשמירה על שלום ישראל (למשל, אם יש הרבה
רוצחים, מותר לו להטיל עונש מוות על רוצחים גם בלי התראה). אבל זה לא אומר
שמותר לו לגזול או לרצוח בשביל הכיף, רק בגלל שמתחשק לו:
מלכים ד ה-ט: "...ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו, כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו, אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן--שנאמר " ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם, הטובים--ייקח; ונתן, לעבדיו" (שמואל א ח,יד). ויש לו מעשר מן הזרעים ומן האילנות ומן הבהמה, שנאמר " וזרעיכם וכרמיכם, יעשור... וצאנכם, יעשור" (ראה שמואל א ח,טו-יז)....
ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים, ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה'--שאין ממליכין מלך תחילה, אלא לעשות משפט ומלחמה: שנאמר " ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמותינו" (שמואל א ח,כ).".
באותו
אופן, מותר לו לצאת למלחמה במקרים מיוחדים, כדברי רמב"ם "
למלאות העולם צדק
ולשבור זרוע הרשעים" (למשל, אם הוא רואה שמדינה מסויימת בקצה השני של
העולם מתקיפה את המדינות שמסביבה בלי שום סיבה - מותר לו לצאת למלחמה נגדה
כדי לעשות צדק. כמו שעשתה ארה"ב במלחמת המפרץ). אבל הוא לא יכול לצאת
למלחמה בשביל הכיף, רק בגלל שמתחשק לו.
הלל [2002-07-25]: מלחמת רשות, כמו שאמרת, כשמה כן היא: רשות. כי אין מצוה לכבוש ארצות שלא בארץ המובטחת.
אבל אם יש בעיות כלכליות - בהחלט מותר לצאת למלחמה (עיין גמרא ברכות תחילת
פרק ראשון).
ההסתכלות על כיבוש ארץ כאילו היא "גזלה" היא מעניינת, אני מודה, אך אני לא מוצא לה סימוכין בפסיקה ההלכתית.
וראה גם את זאת:
מלכים ח יג: וכן ציווה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצוות שנצטווה נוח, וכל מי שלא קיבל, ייהרג....ודו"ק.מלכים ו י: עמון ומואב--אין שולחין להם לשלום, שנאמר "לא תדרוש שלומם וטובתם" (דברים כג,ז). אמרו חכמים, לפי שנאמר "וקראת אליה לשלום" (דברים כ,י), יכול עמון ומואב כן--תלמוד לומר "לא תדרוש שלומם". לפי שנאמר "עמך ישב בקרבך... בטוב לו" (דברים כג,יז), יכול עמון ומואב כן--תלמוד לומר "וטובתם". ואף על פי שאין שואלים בשלומם, אם השלימו מעצמם תחילה, מקבלין אותן.