דאגה = חשש טבעי מפני אבדן של דבר חשוב

קוד: דאג= בתנ"ך

סוג: הגדרה

מאת: אראל

אל:

ע"פ הרב חנוך גבהרד והרב אברהם וינברג, שיעורים באגדות חז"ל סנהדרין ק:

דאגה היא רגש של פחד וחשש מפני אבדן של דברים חשובים ויקרים הקשורים אל עצם החיים ומשמעותם, למשל:

• חשש התנתקות (יהושע כב24): "וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאֶת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם ולידוד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"
• שלום המשפחה (שמואל א ט5): "הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ",  (שמואל א י2): "...וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר 'מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי?!'"
• בצורת (ירמיהו יז8): "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא ירא[יִרְאֶה] כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי"
• אויבים (ירמיהו לח19): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ בִי" [ויש להוסיף ישעיהו נז11: "וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעֹלָם וְאוֹתִי לֹא תִירָאִי"]
• רעב (ירמיהו מב16): "וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרָיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ"
• מלחמות (ירמיהו מט23): "לְדַמֶּשֶׂק בּוֹשָׁה חֲמָת וְאַרְפָּד כִּי שְׁמֻעָה רָעָה שָׁמְעוּ נָמֹגוּ בַּיָּם דְּאָגָה הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל", (יחזקאל יב18-19): "בֶּן אָדָם לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה. וְאָמַרְתָּ אֶל עַם הָאָרֶץ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ידוד לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ מִמְּלֹאָהּ מֵחֲמַס כָּל הַיֹּשְׁבִים בָּהּ"
• חטאים (תהלים לח19): "כִּי עוני אַגִּיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי"

הדאגה היא תכונה טבעית של אכפתיות ורצון התגוננות, המוצאת את משכנה בליבו של כל אדם שפוי הנוטל על עצמו אחריות. כגון מה שהיה אצל שאול המלך, כשהלך לחפש את האתונות שאבדו לאביו, וראה שהשעה כבר מאוחרת, הוא ביטא את דאגת אביו לאיחורו, ואמר (שמואל א ט5) "פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו". שהרי אבי אינו אדם חסר אחריות, וכשהוא יראה שהשמש כבר שקעה ועבר זמן סביר מאז שצריכים היינו לשוב ואנו עדיין בהרים מחוץ ליישוב, טבעי הוא שהדאגה לנו תוביל אותו לצאת לחיפושים אחרינו, ובגלל אחריותו עלינו ייגרם לו צער, ממילא ידאג לנו.

מאידך, מי שאינו דואג ואינו אחראי לשמור נכון את רכושו, מכנה אותו שלמה כאדם חסר לב. ישנם אנשים ירודים, שהם חסרי אחריות לחלוטין, אין להם כל דאגה (ראו למשל תלמוד בבלי, יומא פו.). סילוק כל זיק דאגה מהלב, מוביל לאבדון, מפני שנטילת אחריות חייבת לבוא בעקבות דאגה בסיסית לקיום החיים. אך גם צורת חיים קיצונית, המנוגדת לאותה הוללות, גם היא אינה נכונה, כי דאגות יתר מוגזמות מובילות את הדאגן אכול הדאגה לאיבוד טעם החיים, בפרט היכן שאין הדאגות מובילות לתוצאה חיובית כלשהי.

משכן הדאגה אינו בשכל אלא בכוח הדמיון, שבאופיו הוא כוח בלתי מבוקר, וגם בלתי מוגבל, אלא הדמיון פועל על-פי השוואות ודימויים (=אסוציאציות). על כן מסוגלת הדאגה בדמיונותיה להתרחב ולגלוש אל מעבר לקו ההגנה שאליו היא מיועדת. מכאן נובעים הסיבוכים וההפרעות המוגדרים כ"דאגנות יתר", ובמקרים בהם הדאגה משתלטת מאד בדמיונותיה, היא מביאה למצבי רוח לא טובים, עד כדי שקיעה במרה שחורה, ביגון, בדאבה ודיכאון (ראה ביאור שמות נרדפים לגר"ש ורטהיימר, כי המילה "דאגה" מורכבת משתי מילים: "דאבה", "תוגה").

דוגמא להרחבת כוח הדאגה אל מעבר לגבול ההיגיון היא בתופעה הידועה, שהנכוה ברותחין נזהר בפושרין, וכפי שאמרו חז"ל "לא מזכירים דג תלוי למי שבן משפחתו נתלה בידי המלכות" (בבא מציעא נט:). וכן: מי שנשכו נחש, נרתע גם מחבל תמים המפותל על אם הדרך (שיר השירים רבה א-ב/ג, קהלת רבה ז-ה/ד). אם כי ישנו הבדל בעצמת הדמיונות הללו, כי כל זמן שכוח הדאגה מוגדר כדאגה מקומית ועניינית לנושא מסויים, שישנה עליו שליטה, גם אם יש לו חריגות, ובמקומות מסויימים הוא מתרחב אל מעבר לגבול, אך אם עדיין האדם מסוגל להמשיך לחיות את חייו באופן רגיל, ללא הפרעה לתפקודו הרגשי השכלי והסביבתי, אזי יכול אותו אדם להמשיך את חייו, למרות הפחד המקנן בליבו מחבלים דמויי נחשים, ממים פושרים המזכירים לו כויה ישנה, או כשאינו יכול לראות דג תלוי במחרוזת הדייגים, כמו כל זיכרון אחר המעורר בו זכרונות עגומים. אם כי כמובן שגם תופעות אלו ניתנות לאיזון, על-ידי הפעלת כוח ההיגיון והביקורת, וגם לחזק את הלב לעמוד איתן מול אותן מצוקות ולא להיכנע לדמיונות שווא. אך עדיין אין זו ההגדרה של " דאגה בלב ", הפוגעת במרכז החיים, אלא "מצוקה צדדית בפינת הנפש".

אבל, אם אותו כוח דאגה כבר הגיע לרמה כזו, שהוא מטריד ללא הרף, מוצא משכן בתוככי הלב ומול העיניים, ושולט על כל המחשבות - זהו מצב לא בריא, שבו שינה האדם את תפקידה של הדאגה, והפך אותה מכוח נשלט, המיועד במקורו להגנה עליו, לכוח שולט, התוקף ומשבית את כל כוחותיו. על ההתמודדות עם דאגה מסוג זה, דאגה בלב, אמר החכם:

• משלי יב25: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה" (פירוט)