הצער על החטאים עוזר למנוע חטאים בעתיד

רגשות הרוגז, האי-שקט, יכולים להתבטא בכמה דרכים:

1. רוגז = כעס: האדם צריך לעורר בליבו כעס על יצר הרע שלו, כדי להיות במצב של שיפור מתמיד: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (שיעשה מלחמה עם יצר הרע), שנאמר רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ" (רבי לוי בר חמא בשם ריש לקיש, בבלי ברכות ה א).

2. רוגז = יראה, במקרה זה יראת ה'; האדם צריך לעורר בליבו יראה מפני ה', למשל, על-ידי קריאת שמע, כדברי חז"ל.

3. רוגז = צער וחרטה; האדם צריך לעורר בליבו חרטה על עבירות שעשה בעבר: "התבונן ברעת המתאחר מן התשובה, כי רבה היא; כי לולא התמהמה, כי עתה שב נאנח במרירות לב, ברגזה ובדאגה, ודלפה עינו מתוגה, כי יפגשהו יצרו שנית ויזדמן החטא לידו, יכבוש את יצרו, ויזכור את אשר עבר עליו כוס המרירות, ולא יוסיף לשתותו עוד; כמו שנאמר רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה. ביאורו: רגזו והצטערו על אשר חטאתם, ואל תחטאו עוד; כי הזכיר חטאם למעלה באמרו בני איש עד מה כבודי לכלמה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה" (הרב יונה גירונדי, שערי תשובה א ד).

מקורות ופירושים נוספים

1. פירשנו שהמילים "אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" מלמדות שהאדם צריך "לרגוז", כלומר לעורר את עצמו לשיפור, בשקט ובעבודה פנימית.

2. אך חז"ל פירשו שהמילים הללו מתארות עצות נוספות שהאדם צריך להשתמש בהן אם לא הצליח לעורר את עצמו בעצמו:

"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (שיעשה מלחמה עם יצר הרע), שנאמר רגזו ואל תחטאו; אם נצחו – מוטב, ואם לאו -

• א. יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם; אם נצחו – מוטב, ואם לאו -
  
• ב. יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם; אם נצחו – מוטב, ואם לאו -
  
• ג. יזכור לו יום המיתה, שנאמר ודומו סלה (יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית)." (רבי לוי בר חמא בשם רבי שמעון בן לקיש, תלמוד בבלי, ברכות ה.,)
  

כלומר:

• א. העיסוק בתורה, שנעשה בלב ובמחשבה ובלי צרות חיצוניות, הוא הדרך המועדפת להינצל מהיצר;
• ב. אם זה לא עובד - האדם צריך לזכור את עניין השכר והעונש, ולשם כך יקרא קריאת שמע - "ודיברת בם... בשכבך...", שבה נזכר הגמול על המצוות והעבירות.
• ג. ואם גם זה לא עובד - האדם צריך לחשוב על יום המוות - היום שבו יידום וישבות לנצח מכל מעשיו, ולא יוכל יותר לתקן שום דבר בחייו; מחשבה זו תעזור לו להתמקד, עוד בחייו, במעשים החשובים והטובים יותר.

שלוש הדרכים הללו נרמזות גם במשלי א, ראו שלוש דרכים לחנך את הפתי שבתוכנו.

חז"ל למדו מכאן, שאדם חולה, שאינו יכול להתפלל בעמידה ובקול, יכול להתפלל גם בשכיבה וגם בהרהור: "כשאתם על משכבכם – אז עולה אמירה גם בהרהור" (ערוך השולחן אורח חיים צד)

והרמב"ם למד מכאן, שאדם צריך לדעת את האמת גם אם אינו יכול להגיד אותה: "ראוי שיהיה האדם מכלל משכילי האמת ומשיגיו, ואף על פי שאינו אומרו בפיו, כמו שנצטוו החסידים ונאמר להם: אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה" (מורה נבוכים א נ), ויותר מזה, לפעמים דווקא עדיף שלא להגיד: "לפי שכל דבר שנאמר, וכוונתנו בו לרומם ולהלל, נמצא בו שגיאה כל שהיא כלפיו, יתעלה ונרגיש בו מגרעת מסוימת. ולכן השתיקה טובה יותר, וההסתפקות בהשגות השכל. כמו שצוו השלמים ואמרו: אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה" (מורה נבוכים א נט).

גם יוסף, כשדיבר אל אחיו לאחר שהתגלה אליהם, השתמש בפועל רגז: בראשית מה24: "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם 'אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ'". יש שפירשו את מזמור ד כולו כתפילה של יוסף לה' להינצל מאחיו, את מאבקו עמם, את הרהוריו והגיגיו בעת פגישתו המחודשת עמם, את הוראותיו לאחר מכן, ואת משאלותיו ותקוותיו משעה שעברו לגור בארץ מצרים (מאיר גרוזמן, לפירוש מזמור ד בתהלים).