קוד: מופת= בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: אראל
אל:
וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יָדוֹד הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו...
וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר ה'".
וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן. השׁמשׁ יהפך לחשׁך והירח לדָּם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא."
זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיו"
(ע"פ מלבי"ם).
לפי פירוש זה אפשר להסביר את הפסוקים:
כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים וְאַתָּה מַחֲסִי עֹז": הרבים חשבו שהגבורה של דוד היא על-טבעית (מלבי"ם).
שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה...": אנשים שראויים שיעשה להם נס, או אנשים שכבר נעשה להם נס (רד"ק).
קצת יותר קשה להסביר את הסיפורים על יחזקאל:
וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר ' בֶּן-אָדָם! בְּתוֹךְ בֵּית-הַמֶּרִי אַתָּה ישׁב, אשׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ אָזְנַיִם לָהֶם לשׁמע וְלֹא שׁמעו, כִּי בֵּית מְרִי הֵם. וְאַתָּה בֶּן-אָדָם עשׂה לְךָ כֵּלַי גּוֹלָה וּגְלֵה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְגָלִיתָ מִמְּקוֹמְךָ אֶל-מָקוֹם אַחֵר לְעֵינֵיהֶם, אוּלַי יִרְאוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. וְהוֹצֵאֶתָ כֵלֶיךָ כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם, וְאַתָּה תֵּצֵא בָעֶרֶב לְעֵינֵיהֶם כְּמוֹצָאֵי גוֹלָה. לְעֵינֵיהֶם חֲתָר-לְךָ בַּקִּיר וְהוֹצֵאֶתָ בּוֹ. לְעֵינֵיהֶם עַל-כָּתֵף תשׂא בָּעֲלָטָה תוֹצִיא פָּנֶיךָ תְכַסֶּה וְלֹא תִרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ כִּי- מוֹפֵת נְתַתִּיךָ לְבֵית ישׂראֶל'. וָאַעַשׂׂ כֵּן כאשׁר צֻוֵּיתִי כְּלֵי הוֹצֵאֶתִי כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם וּבָעֶרֶב חָתַרְתִּי-לִי בַקִּיר בְּיָד בָּעֲלָטָה הוֹצֵאֶתִי עַל-כָּתֵף נשׂאֶתי לְעֵינֵיהֶם."
וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי בַּבֹּקֶר לֵאמֹר 'בֶן-אָדָם! הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית ישׂראֶל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עשׂה? אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ד' ה' הנשׂיא המשׂא הַזֶּה בירושׁלם וְכָל-בֵּית ישׂראֶל אשׁר-הֵמָּה בְּתוֹכָם. אֱמֹר אֲנִי מוֹפֶתְכֶם כאשׁר עשׂיתי כֵּן יעשׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בשׁבי יֵלֵכוּ. והנשׂיא אשׁר-בְתוֹכָם אֶל-כָּתֵף ישׂא בָּעֲלָטָה וְיֵצֵא בַקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בּוֹ פָּנָיו יְכַסֶּה יַעַן אשׁר לֹא-יִרְאֶה לַעַיִן הוּא אֶת-הָאָרֶץ. ופרשׂתי אֶת-רשׁתי עָלָיו וְנִתְפַּשׂׂ בִּמְצוּדָתִי וְהֵבֵאֶתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כשׂדים וְאוֹתָהּ לֹא-יִרְאֶה ושׁם יָמוּת. וְכֹל אשׁר סְבִיבֹתָיו עזרה[עֶזְרוֹ] וְכָל-אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל-רוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם. וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה' בַּהֲפִיצִי אוֹתָם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת. והותרתי מָהֵם אנשׁי מספר מחרב מרעב ומדְבַר למען יספרו אֶת-כל-תועבּוֹתיהֵם בַּגּוֹיִם אשׁר-באו שׁם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה'.
וַיְהִי דְּבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר 'בֶּן-אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת-מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא-תעשׂה פְאֵרְךָ חֲבוֹשׁׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תשׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל-שׂפם וְלֶחֶם אנשׁים לֹא תֹאכֵל'. וָאֲדַבֵּר אֶל-הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אשׁתי בָּעָרֶב וָאַעַשׂׂ בַּבֹּקֶר כאשׁר צֻוֵּיתִי. וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם 'הֲלֹא-תַגִּיד לָּנוּ מָה-אֵלֶּה לָנוּ כִּי אַתָּה עשׂה?'. וָאֹמַר אֲלֵיהֶם 'דְבַר-ה' הָיָה אֵלַי לֵאמֹר. אֱמֹר לְבֵית ישׂראֶל כֹּה-אָמַר ד' ה' הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת-מקדשׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נפשׁכם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אשׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. ועשׂיתם כאשׁר עשׂיתי עַל-שׂפם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אנשׁים לֹא תֹאכֵלוּ. וּפְאֵרֵכֶם עַל-ראשׁיכם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בעונתיכם וּנְהַמְתֶּם אִישׁׁ אֶל-אָחִיו. וְהָיָה יְחֶזְקֵאֶל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אשׁר-עשׂה תעשׂו בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד' ה'.
וְאַתָּה בֶן-אָדָם הֲלוֹא בַּיּוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת-מָעוּזָּם משׂושׂ תִּפְאַרְתָּם אֶת-מַחְמַד עֵינֵיהֶם וְאֶת-משׂא נפשׁם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם. בַּיּוֹם הַהוּא יָבוֹא הַפָּלִיט אֵלֶיךָ להשׁמעות אָזְנָיִם. בְּיוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת-הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה'."
בשני המקרים, נראה שהמילה
אות מתאימה יותר (אות = אמצעי המחשה). אך ייתכן שאצל הנביא יחזקאל,
העיקר הוא לא ההמחשה אלא ההוכחה - הוכחה לאמיתות הנבואה (כמו שנאמר כבר
בתחילת הספר - יחזקאל ב5 - "והמה אם-ישׁמעו ואם-יחדלו כי בית מרי המה וידעו כי נביא היה בתוכם
"; וכמו שנאמר כאן "וידעו כי אני ה'
"). לכן, מודגש דווקא הצד העל-טבעי במעשיו של הנביא - בכך שהנביא חוזה מראש במדוייק את אופן ההתנהגות של בני-ישראל לאחר החורבן.
פסוקים נוספים ניתן למצוא במאמר אות - מופת.