שטיה = סטיה שהיא שטות

קוד: סטה= בתנ"ך

סוג: הגדרה

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

בלשון המקרא מופיע השורש שטה בשׂי"ן שׂמאלית. השורש דומה לשני שורשים:

הוא נקרא כמו השורש סטה, שמשמעו - בלשון המקרא כמו בלשון ימינו - יציאה מהדרך, ובפרט - יציאה מדרך היושר והאמת:

• תהלים קא3: "לֹא אָשִׁית לְנֶגֶד עֵינַי דְּבַר בְּלִיָּעַל, עֲשֹׂה סֵטִים שָׂנֵאתִי, לֹא יִדְבַּק בִּי" - סטים = מעשי סטיה = מעשי בליעל.

אך הוא נכתב כמו השורש שטה בשי"ן, שמשמעו - בלשון התלמוד - שיגעון:

• "תנו רבנן: איזהו שוטה?  - היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו... המאבד מה שנותנים לו " (תוספתא תרומות ג א, בבלי חגיגה ג:); ראו משפטי הדעת.

ניתן לפרש את הפסוקים הכוללים שורש זה בשילוב של שתי המשמעויות:

• משלי ד14-15: "בְּאֹרַח רְשָׁעִים אַל תָּבֹא, ואַל תלך בְּדֶרֶךְ רָעִים. פְּרָעֵהוּ, אַל תַּעֲבָר בּוֹ, שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבּוֹר" - החכם מלמד את תלמידו לסטות, לצאת מדרך הרשע גם אם הם כבר טעו והתחילו ללכת בה; וייתכן שהוא רומז, שהאדם צריך לצאת מדרך הרשע גם אם יקראו לו משוגע (פירוט).
• משלי ז25: "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ, אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ" - החכם מלמד את תלמידו שלא לסטות מדרכו אל דרכה של האישה הנואפת, והוא רומז לכך שהניאוף הוא גם מעשה שיגעון ושטות (פירוט); וכן ב במדבר ה12: "...אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בֹו מָעַל": "אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות" (רש"י שם). ספר במדבר מדבר על שטיה של אשה, וספר משלי מדבר על שטיה של איש.
• הושע ה2: "וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ, וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם" - ייתכן שהכוונה לאנשים שאורבים בצדי הדרך, ושוחטים את כל מי שסוטה מהדרך בטעות.
• תהלים מ5: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ, וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" - אפשר לפרש "לא פנה אל הסוטים מדרך הישר", ואפשר לפרש "לא פנה אל שוטים המבטיחים לו הבטחות משוגעות שבסופו של דבר יתבדו ויאכזבו אותו"
  

הקשר בין יציאה מדרך הישר לבין שגעון

ישנן שתי דרכים לקשר בין המשמעויות של השורש שטה:

1. השוטה (המשוגע) הוא אדם שהתנהגותו סוטה וחורגת מאופן ההתנהגות המקובל: "שטה - לסור מן הדרך... וכעין זה שטה בארמית: לסור מדרך השכל" (רש"ר הירש על במדבר ה12).

2. הסוטה מדרך הישר הוא שוטה (משוגע). כך פירשו חז"ל בכמה מקומות:

• לגבי ניאוף: "אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהן רוח שטות" (רש"י על במדבר ה12): יצר הניאוף הוא כל-כך חזק, עד שהוא עשוי לגרום לאדם להשתגע ולעשות דברים המנוגדים לאינטרסים שלו עצמו.
• לגבי כל חטא: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (ריש לקיש, סוסה ג.), "כל סטיה מוסרית היא גם סטיה הגיונית; אמת מוסרית ואמת הגיונית כרוכות זו בזו; ואין אדם חוטא, אלא אם כן חדל לראות נכוחה" (רש"ר הירש על במדבר ה12). 
• מסקנה מעשית מכאן היא, שככל שהאדם יחזק יותר את שכלו, כך יצליח להתגבר על ה"רוח שטות", על היצר הגורם לו לחטוא: "גם בשעה שהלב חומד ומתאווה איזו תאווה גשמיית, בהיתר או באיסור חס ושלום, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, באומרו לליבו: אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן... רק אני רוצה לדבק בו נפשי רוחי ונשמתי... ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה', ולא נופל אנוכי ממנו בוודאי, אלא שנכנס בו רוח שטות, ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלוהי ישראל, וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בליבו. אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת." (תניא א יד), "כי המוח שליט על הלב... כל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו, שלא למלאות משאלות ליבו... ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות ליבו אל ההפך לגמרי..." (תניא א יב), "אהבה זו בנפש האלהית, שרצונה וחפצה לידבק בה' חיי החיים ברוך הוא... אהבה מסותרת, כי היא מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה בפושעי ישראל, וממנה נכנס בהם רוח שטות לחטוא..." (תניא א יט).