קוד: מוטיב הרועה במנהיגות ישראל ובהנהגת ה' בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: אשר כהן
אל: כפית ה'תשנ"ט כסלו
הקב"ה, דרך הנהגתו את עם ישראל, ע"פ דברי דוד המלך ע"ה בתהלים, היא דרך הנהגת רועה את צאנו- "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני לא אירא רע כי אתה עמדי". בתוך משל זה- משל הרועה בפס' א-ד, ישנו פס' תמוה לכאורה: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני".
כלומר דוד- המדבר בד"כ בתהלים בשם עמ"י ונושא בשמם תפילה
("ואני תפילה")
מודה לקב"ה על היותו רועה המנהיג את צאנו- עמו ב
שבט
ו
משענת , ומוצא בכך נחמה. וקשה -
הודאה על היותו מנהיג במשענת, בצורה רכה ומפויסת -
הינה ברורה, אך הודאה על הנהגה בשבט?!
("חושך שבטו שונא בנו)
ובשוט?! על כך מפרשי התנ"ך מסבירים כי רועה אמיתי ורחמן יודע מתי יש לנקוט גם בדרך קשה וקשוחה ובשעת הצורך ביודעו כי נשקפת סכנה לצאנו- לא מהסס לייסר ואף להכות כדי להחזיר את הצאן למסלול הישר והבטוח. גם מנהיג אמיתי הפועל מתוך הכרה באחריות המוטלת עליו, ומתוך דאגה לעמו האהוב, יודע כיצד לאזן בין השבט והמשענת על מנת להשיב את הסוררים למוטב.
הקב"ה אם כן במובן מסוים הינו רועה* ועם ישראל - צאנו (סימוכין לכך בפס' רבים, הן בתנ"ך, כגון: "האלקים הרועה אותי" ועוד והן בפיוט: "ישראל צאן קדושים"). מן הראוי הוא כי גם במנהיגי עמ"י בכל הדורות והתקופות נמצא את המוטיב המיוחד הזה המכיל בתוכו מכלול מגוון של תכונות האופייניות ומיוחדות למקצוע: ההנהגה= הרעיה (שבעת האושפיזין מכונים גם כן "שבעת הרועים"). מדהים לגלות כיצד לכל אורך התנ"ך בתקופות שונות מנהיגים שונים בעמ"י החלו את דרכם להנהגה דווקא מתוך המקצוע היחודי הזה. מתוך המרעה בחברת עדרי הצאן והרקע הפסטורלי מסביב: דשא, שמים ומעיינות, מתוך כל אלו צומחת ונבנית דמותו של מנהיג ישראל.
נציין כדוגמא את יעקב, משה רבנו ע"ה, ודוד המלך שהחלו כרועי צאן. ונבחרו ע"י הקב"ה "לרעות- להנהיג, את "צאנו"- עמו (במקרה של יעקב- להניח יסודות לבנין עמ"י). אלו הן שלוש דמויות המייצגות רובדים ותקופות שונים בחיי עם ישראל. יעקב- אבות, משה- נביאים, דוד- מלכים. אגב, גם בדורות אחרים- בתקופת השבטים ואף השופטים. תפקיד ההנהגה מלווה/לווה ברעיית צאן. כפי שמעידים השבטים בפני פרעה: "רועי צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו". וכפי שמסופר על חלק מהשופטים שג"כ עסקו במרעה עדרים מסוגים שונים. לדוגמא: יאיר הגלעדי ועבדון בן הלל הפרעתוני. נחזור לשלושת המנהיגים שהוזכרו שבהם מפרט הכתוב, הן במדרש והן בתורה, במידה רבה יחסית את דרכם מרועי צאן ל"רועי האומה", בהעמקה אפשר לגלות כי בכולם מוצאים גם הקשרים של באר ומים** (יעקב ורחל, משה ובנות יתרו, תאוות דוד לשתות מים מבור בית לחם)
ומכאן ניתן אולי לגזור שני ענינים נוספים הקשורים במנהיג. א. התורה הרי נמשלה למים ומכאן שעל המנהיג להתעלות גם בתחום הרוחני- תורני ואף להתייעץ בחכמי התורה והסנהדרין(המדרש בענין דוד). ב. על המנהיג להיות ענו ושפל רוח שכן כך דרכם של מים ממקום גבוה למקום נמוך. התורה מצוי'ה בשפלי הרוח וכך גם ההנהגה: הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו(מרה- מעמד הסנה). על הרועה, מעצם תפקידו, מוטלת אחריות כבדה. מסורות בידו החלטות רבות- משקל ביחס לצאן. עליו להגן עליהם, לסכן את חייו \למענם ואף לותר על נוחיות אישית. כל הענינים הללו אכן מצויים אצל שלושת המנהיגים הנ"ל והוכחות לכך מהמדרש ומהכתוב בתורה. יעקב אבינו- "ביום אכלני חורב וקרם בלילה ותדד שנתי מעיני … " דוד- מאבקים מרים מןל חיות טורפות "גם את הארי ואת הדב הכה עבדך", משה- במדרש המפורסם על השה שברח שמשה הרכיבו על כתפיו בדרך חזרה. כמובן שתכונות אלו באו לידי ביטוי במנהיגות העם: יעקב כפי שמסופר בתורה במס, מקומות על הדרכתו למשפחה המורחבת(הסרת האלילים, חלוקת המחנה מתוך דאגה לשלומם וכיו"ב). משה - בזכותו מחל ה' על חטא העגל, גילוי מסירות והקרבה אישית שאין כדוגמתה- "ואם אין מחני נא מספרך" ובמקרים רבים נוספים(שפיטת העם משך כל היום). דוד- נכונות לצאת לקרב לחיים ולמות על חרות עמו - מול גלית, הנהגתו את מחנהו בעת הבריחה משאול ועוד. רועה הוא גם פרנס של צאנו הדואג שיהיו מזונותיו מצויים. בתרגום אונקלוס לדברי יעקב ליוסף- "האלוקים הרועה אותי מעודי עד עצם היום הזה"- מתרגם "הרועה" - דזן, שפרנס. ובהקבלה המתבקשת- גם מנהיג צריך לדעת לנווט בין הכוחות השונים בעם, להטות אוזן קשבת למצוקותיו ולכלכל בתבונה את מעשיו והנהגותיו כך שכולם יתפרנסו בכבוד. ואכן, מסופר במדרש על דוד שבעת שרעה את צאן אביו- היה מוציא תחילה למרעה את זקני העדר, הכבשים והתיישים שתש כוחם שילעסו את העשבים הרכים והקלים. ואח"כ- הטלאים והגדיים הצעירים שלעסו ממה שהתירו קודמיהם. ולבסוף את הגדיים הבוגרים ששיניהם חזקות ולעסו את השורשים והעשבים הקשים. כך כלכל דוד את עדרו. כיון שראה ה' איזו תבונה איזן דוד בין המחנות בעדר ודאג לרווחתם, בחר בו להנהיג את עמו הנבחר.
למנהיג הפועל מתוך נקיון כפים ומתוך תחושת שליחות המלווה אותו בכל צעדיו- מובטחת סייעתא דשמייא ואף שינוי גדרי טבע עבורו ועבור עמו. כפי שמוצאים הצלה ניסית הן אצל יעקב(בפגישה עם עשו שבקש לנשכו הפך צווארו לשיש), משה(הצלה מרדיפת פרעה, והנסים המופלאים במדבר- קריעת ים סוף ועוד ודוד(גלית, סלע המחלקות ועוד). וכיוון שפתחתי בפס' מדברי נעים זמירות ישראל אסיים בענין דומה. ענין השייך להאמר על כל מנהיג שבתכונותיו מזכיר רועה נאמן או(כמו בעבר המקראי) אף שימש ככזה: בתהלים ע"ח: "ויבחר ב<דוד> עבדו ויקחהו ממכלאות צאן. מאחר עלות הביאו ל רעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו. וירעם כתום לבבו וכתבונות כפיו ינחם".
תם ונשלם שבח לא-ל בורא עולם.
*ענין שמוצאים גם בר"ה- כולם עוברים לפניו כבניו מרון= צאן.
** אצל השבטים אפשר לראות ענין זה במשמעות ביקורתית. במכירת יוסף נאמר: "והבור ריק אין בו מים".