תפילה שה' לא יפנה לתפילת האויבים

1. מנחה שדתן ואבירם הקריבו לה' באהליהם.

יש הקבלה בין משה בפסוקנו לבין קין ב בראשית ד4-5: "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו" (פירוט):

• על שניהם נאמר "וַיִּחַר לְ... מְאֹד";
• על קין נאמר "וַיִּפְּלוּ פָּנָיו", ועל משה נאמר, במדבר טז4: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו";
• ובשני הסיפורים נזכרת פניה של ה' אל מנחה: קין התעצב כי ה' פנה אל מנחתו של הבל, ומשה ביקש מה' שלא יפנה אל מנחתם של דתן ואבירם.

מההקבלה אפשר להסיק, שמשה חשש שיהיה כמו קין: משה חשש שה' יפנה אל מנחתם של דתן ואבירם, ולא אל מנחתו שלו.

מכאן נראה, שדתן ואבירם הקימו לעצמם משכן מתחרה, במקום אוהל מועד, והקריבו בו מנחות לה'. מכיוון שדתן ואבירם האשימו את משה שהוא משתרר עליהם (במ' טז 13-14), משה חשש שה' יקבל את דברי הביקורת שלהם, ולא יפנה יותר אל מנחתו של משה אלא אל מנחתם של דתן ואבירם. ולכן הוא הרגיש צורך לבקש מה' שלא יפנה אל מנחתם, כי הביקורת שלהם עליו אינה נכונה - הוא לא השתרר עליהם, לא לקח את רכושם ולא עשה רע לאף אחד מהם.

2. מנחות ומתנות שבני-ישראל שלחו אל משה.

משה הצטער במיוחד על ההאשמה של דתן ואבירם שהוא "משתרר" על בני-ישראל. הרי משה היה כל-כך עניו, וכל-כך לא רצה בשררה, וההאשמה הזאת היתה בדיוק הפוכה לאופיו. הוא ניסה לחשוב, מה גרם לאנשים לחשוד בו שהוא משתרר? ייתכן שהיו אנשים מבני-ישראל ששלחו לו מדי-פעם מתנות קטנות - "מנחות" - לאות הוקרה והערכה, והוא קיבל אותם, והדבר היה נראה כמעשה של שררה. משה רצה לנקות את עצמו מחשד זה, לפחות בעיני עצמו, ולכן אמר לה': "אל תפן אל המנחות והדורונות שהאנשים ההם פעמים שולחים אליי... כדרך האוהבים לאנשי המעלה, כי זה אינו שררה, כיוון שהם מעצמם היו שולחים אותו. אבל אני, בדרך שררה, לא חמור אחד מהם נשאתי לשאת את משאי, כמו שעושים המנהיגים לצרכיהם, ולא הרעותי לאחד מהם בכוח אלימות ושררה; ואיך אם כן יאמרו שאני משתרר עליהם?!" (אברבנאל, תשובת השאלה הי"א).

3. "אל תפן אל מנחתם - לפי פשוטו, הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר, אל תפן אליהם." (רש"י).

• "ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן, שחרה לו על דבריהם, והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת." (רמב"ן).

4. "והמדרש אומר 'יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון תניחנו האש ולא תאכלנו'." (רש"י).

5. "בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה "אל תפן אל מנחתם" - אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב.  וגם אמר אונקלוס 'קרבנהון' - איזה דבר שיקריבו לפניך." (רמב"ן)

לא חמור אחד מהם לקחתי - למה דווקא חמור?

1. החמור מסמל מס.  לשליט היתה זכות לקחת את בהמות-העבודה של עבדיו ולהשתמש בהן לצרכיו הפרטיים, שמואל א ח16: "וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח, וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ" (פירוט). משה טוען שמעולם לא השתמש בזכות זו - הוא לא ראה בעצמו שליט אלא משרת בלבד.  "הזכיר הדבר הקטן שבדיני מלכות... כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים" (רמב"ן).

2. החמור מסמל הוצאות נסיעה.   שמות ד20: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ": "אפילו כשהלכתי ממדין למצרים, והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו החמור משלהם - לא נטלתי אלא משלי" (רש"י ע"פ מדרש תנחומא). משה לא ביקש מבני ישראל אפילו החזר הוצאות נסיעה - אפילו את הנסיעות שעשה לצורך גאולת בני ישראל ממצרים, הוא מימן מכיסו הפרטי.

ראו גם פסוקים נוספים על חמור.