קוד: החומוס הוא שלנו בתנ"ך
סוג: פרטים1
מאת: מאיר שלו
אל: ידיעות אחרונות, יז טבת ס"א
פה ושם, בין כל מיני עניינים שברומן של בחירות, אפשר עוד למצוא בעיתון מאמר מעניין לקריאה. בשבוע שעבר הופיע משהו כזה ב"ידיעות אחרונות": דף כפול ומעורר תיאבון, על ידידנו החומוס.
הדף התפרסם לכבוד מחקרים חדשים ומעודדים, לפיהם החומוס יפה נגד קמטים, כולסטרול, ומן הסתם הוא גם פותח את הריאות, מחדד את החשיבה, מעודד את צמיחת השיער, מלהיב את התשוקה הדועכת, מחזק את הזיכרון המתקלש, וכיוצא באלו נפלאות, שאחת לכמה זמן אנו מגלים שיין אדום, או גזר, או סובין, או ברוקולי, והפעם חומוס - טובים לנו ולהם.
כיוון שאיני מומחה גדול בשום דבר, ובעיקר לא בקטניות וברפואה, לא אחווה דעה על הממצאים האלה. אסתפק בהפניית תשומת ליבו של הקורא לעובדה שרוב האנשים שאוכלים חומוס במקום שגם אני אוכל חומוס - הם מקומטים למדי. ולמען הסר ספק אוסיף, שעל אף החיבה שאני רוחש לחומוס, אינני מרבה בצריכתו, והוא גם לא מהווה חלק מחזון השלום שלי. בסך הכל אני מבקש להגיב לדברים שאמר באותו דף ידידי יהודה ליטני, שהוא מומחה לחומוס בפרט ולמזרח התיכון בכלל.
מר ליטני, שאף חיבר את הספר "לא על החומוס לבדו", אמר שהתיעוד ההיסטורי הראשון של אכילת חומוס בארצנו הוא מתקופת הצלבנים. הוא גם ציין, שהפלשתינים זועמים עלינו, הישראלים, שלקחנו מהם לא רק את האדמה, אלא גם את המאכל הלאומי שלהם. כיוון שכך, אני מבקש להעיר הערה, או להציע פירוש, אשר למיטב ידיעתי יש בו חידוש - שהחומוס הזה נזכר כבר בתנ"ך.
לשם כך אני מבקש להשיב את הקורא אל מגילת רות, ולתיאור פגישתם הראשונה של בועז ורות, בשדה בבית לחם, שאז עוד היתה שלנו. רות, גויה חביבה ממואב, הגיעה לבית לחם בחברת נעמי חמותה. "והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים", כתוב שם. היא יצאה ללקט אחרי הקוצרים, והגיעה אל שדהו של בועז, אשר נהג בה בחיבה ובאדיבות. הוא התרה בפועליו שלא יטרידו אותה, ובהפסקת הצהריים הזמין אותה להצטרף אליו ואל הקוצרים לארוחה: "לעת האוכל גשי הלום, ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ".
והחומץ הזה הוא - לעניות דעתי - החומוס.
שמו העברי של החומוס הוא "חימצה" או "חמץ". יש אומרים שהשם בא מתכונתו של החומוס להחמיץ במהירות, עובדה שמוכרת לכל מי שהגיע לחומוסיה שלו בשעה מאוחרת מדי, ויש אומרים שהצמח מפריש חומר צורב במקצת. כך או כך, החומץ, החימצה והחומוס נגזרים מאותו שורש.
אבל מעבר לכך, יש להבין את הסיטואציה המתוארת שם כפשוטה: בועז מעסיק מספר קוצרים, ו"לעת האוכל", הוא נותן להם ארוחת צהריים. הקציר הוא עבודה גופנית מפרכת, העונה בוערת, ואם אתה רוצה שהפועלים שלך ימשיכו לעבוד גם אחרי הצהריים, אתה לא מגיש להם לחם טבול בחומץ, אפילו הוא בלזמי. אתה נותן להם מאכל משביע, ממלא ומחזק, ולכן, את הביטוי הציורי "וטבלת פיתך בחומץ" אני מפרש כניגוב של חומוס, ממש כמו היום בפיתה.
נגד הפירוש שלי אפשר לומר הרבה דברים. קודם כל, אפשר לציין שקטניית החומוס, החמצה, לא נזכרת כלל בתנ"ך. על כך ברצוני לומר שבספר ישעיהו נאמר שבימי השפע יאכלו הבהמות (ישעיהו ל24) "בליל חמיץ
", והחוקר הנודע יהודה פליקס מפרש - תערובת של חימצה. ופרט לכך, בתנ"ך לא נזכרת גם הקטנייה הנקראת שעועית, ולא נזכר העץ הנקרא חרוב, ולא נזכר האגם הנקרא כנרת (המערכת: ראה במדבר לד11, וגם עוד כמה מקומות. רואים שהוא לא היה בנח"ת...)לא נזכרת החיה הנקראת חתול. כולם היו כאן - ולהיזכר לא נזכרו.
שנית, יש להודות שבכל מקום אחר בו נזכר החומץ בתנ"ך, מדובר על חומץ בן יין ולא על חומוס. על כך ברצוני לומר, שבמקומות האחרים הללו, החומץ נזכר כמשהו שלא כדאי להכניסו לפה (תהלים סט22): "ולצמאי ישקוני חומץ
", מתלונן משורר תהלים. האם זה האוכל שתגישו לפועלים הצמאים והרעבים שלכם? האם זה מה שתגישו לאהובת לבבכם בפגישתכם הראשונה?
החשש היחיד הוא שהפירוש שלי יתקבל, ובעקבותיו יקומו זקופי הקומה למיניהם ויודיעו משהו בנוסח ד'יזרעאלי: בימים שאבותיכם רעו כבשים בחיג'אז, אבותי כבר ניגבו בבית לחם, שלא לדבר על הקמת התנחלות חדשה, שתיקרא "אלפי מנגב". באשר לי, די לי בכך שמארוחת החומוס הצנועה של בועז ורות נולד לנו, בסופו של דבר, דוד המלך, מה שמראה שחומוס הוא באמת דבר חיובי, כמו גם ניגובים עם גויה.
(מאיר שלו, "ידיעות אחרונות", י"ז בטבת תשס"א)