קוד: בין שתי תרבויות בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: פרופסור שלום רוזנברג
אל: שבת בשבתו, כה באייר
התפרסם לראשונה בטור של פרופ' שלום רוזנברג בעלון "שבת בשבתו", כ"ה באייר, וכן באתר המחבר. מתפרסם בספר זה ברשות המחבר.
ישראל נמצאת בצבת
שבין שתי תרבויות. מצד אחד מצויה תרבות המערב, בה המשפחה קרסה, במדה
מסוימת. ערכי קריסה זו נמכרים לעולם כולו באמצעות העתונות, הטלביזיה
והקולנוע. מצד שני מצויה החברה במזרח שהחזירה לאשה את הרעלה, או כטליבן
'הצילה' את המשפחה על ידי הפיכת האשה לשפחה.
אנו, בני החברה היהודית, מצויים בין שתי האלטרנטיבות, בין התפוררות פוסט-מודרנית לבין הקפאון של ימי הביניים, תוך שאנו מנסים לסלול דרך שלישית הנאמנה לערכיה של היהדות.
כדי
לעמוד על המוסר הנולד בדרך שלישית זו אסתמך על דבריו של ר' יצחק עראמה,
בעל עקדת יצחק (שער ס). בהקשר להגבלות התורה מפנה אותנו ר' יצחק עראמה לפסוק (משלי כז18): "נוצר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ
".
לכאורה מדובר כאן על מי
ששומר ומגדל את
התאנה, לו מבטיח החכם
שיאכל פריה.
ר' יצחק עראמה מפרש את הפסוק אחרת:
נוצר הוא
המונע עצמו מלאכול את
התאנה! רואה האדם תאנה וקוטף אותה מבלי להתחשב
בכך שהיא עדין פגה, בוסר, ולא הבשילה. התוצאה קשה כפליים. איננו יכול
לאכול את הפגה שקטף, וקלקל אותה בכך שכבר לא תוכל להבשיל.
ר' יצחק עראמה מפרש זאת
בהתאמה לדברי חז"ל (ברכות מ א): "עץ שאכל אדם הראשון תאנה היתה
" וחטאו
"שאכלה פגה
". לדעת ר' יצחק עראמה "
יאכל פריה " רומז לעולם הבא: מי שלא התגבר על
תאוותיו "לא ישאר לו שכר לעולם הבא, כמאמר החכם (משלי י24): "מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ וְתַאֲוַת צַדִּיקִים יִתֵּן
"."
ר' יצחק עראמה דיבר על עולם הבא, אני ארשה לעצמי להעיר
שדבריו נכונים גם לעולם הזה.
מהו "עץ הדעת טוב ורע
"? "רבי נחמיה אומר: תאנה היתה,
שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר 'ויתפרו עלה תאנה'
". הקשר לכיסוי המערומים
רומז ללא ספק למיניות האנושית. זה אחד התחומים שיש בהם, כפי ששם העץ רומז,
ערבוב טוב ורע, אפשרות של הסתאבות, זיהום וטומאה.
חטאים מעין אלה
ידועים לנו מדורי דורות. אולם, נראה לי שגודלו של דורנו מאפשר לנו לגלות
פנים חדשות בפסוק שהבאנו לעיל "ותאות צדיקים יתן
". המתירנות בעולם המודרני
גרמה לקריסת המשפחה אך גם לאבדן התאווה, והיא מחפשת מחסה בעיוותים
ובסטיות.
קריאת הפסוק במשלי מעוררת בנו אסוציאציה מיידית לפסוק (במדבר
יא4): "והאספסוף אשר בקרבו התאוו
תאוה
". "העם בוכה למשפחותיו
", כדברי
רש"י: "על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם
". אותו עם שהשיג את מבוקשו -
איבד את התאווה, ואיבד אף את הטעם של (משלי ט17): "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ
". נשארה לו רק
התאווה לתאווה, לתאווה האבודה.
ביטוי ראשוני לנפילה זו היא ש"אכלה פגה
",
הניתוק בין המיניות לבין הנישואים. התוצאה - הרס התאנה.
הדרך השלישית
של היהדות לומדת מרות "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את
", אשת חיל בחברה,
בכלכלה ובתרבות. היא לא תהיה שפחה למשפחה. היהדות רוצה לראות בה אֵם ורעיה
אהובה הבונה משפחה (משלי ה15-19): "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך...
יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעורך. אילת אהבים
ויעלת חן. דדיה ירוך ירוך בכל עת באהבתה תשגה תמיד
". זהו אחד השירים
המופלאים ביותר לאהבה ולנאמנות בין בני הזוג, אותם מברך ספר משלי: "ותאות
צדיקים יתן
".