קוד: ביאור:משלי א31 בתנ"ך
סוג: משל
מאת: אראל
אל:
גורלם של הפתיים שאינם לומדים מתואר בפסוק:
משלי א31: "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם, וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ
"
אפשר לאכול פרי, אבל איך אפשר לשבוע ממועצה?!
המילה מועצה שורשה יעץ, כמו המילה עצה, ומשמעה תוכנית מעשית.
המילה עֵץ באה משורש אחר, אבל ייתכן שיש קשר בין "עצה" לבין "עץ": כמו ש התוצאות של המעשים נמשלות לפירות, כך התוכניות - הקודמות למעשים - נמשלות לעץ - הקודם לפירות, שעליו צומחים הפירות.
אם כך, הפתיים שאינם לומדים חכמה:
והנמשל:
1. פירשנו שהמילה ישבעו נאמרת בציניות - מכיוון שלא יוכלו לשבוע מהפירות, הם יצטרכו "לשבוע" מהעץ;
2. ויש שפירשו שהמילה
ישבעו מציינת תהליך נפשי, שבו האדם מתרגל לעבירה והיא הופכת להיות חלק ממנו: "אמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר (יומא פז.)... כשאדם
עושה מעשה שלילי מספר פעמים, החטא נהיה קשור אליו, נהיה חלק מחייו... הוא זקוק לעבירה הזו... בדרך זו נסביר את השביעה מהמועצה. בהתחלה, כשהאדם לא מקשיב לתוכחות של
ההורים שלו, הוא לרוב ירגיש מעט רע עם זה. כעבור כמה פעמים, גם יהיה לו
צידוק מוסרי ורוחני לזה - אני אדם עצמאי, אין סיבה שאני אקשיב למשהו של
מישהו אחר, יש לי חיים משל עצמי. בשלב כזה, כשאדם מקשיב רק למועצותיו הוא,
והוא אף שבע מהם, מרגיש טוב עם הקשבה רק לעצמו וכבר לא מסוגל להתנתק מכך.
"
הפועל
ישבע בהקשר של דרכי התנהגות נזכר גם ב
משלי יד14: "מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב, וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב
" (פירוט).
פירשנו שהפסוק מבחין בין פרי לבין עץ - הפתיים יאכלו מהפרי וישבעו מהעץ; ודומה לזה פירש, כנראה, רש"י: "מפרי דרכם - הפירות שאוכלים בחייהם בצרות המוצאות אותם, והקרן - שמורה להם בגיהנם
"
(רש"י). בלשון חז"ל, בדומה לשפה הבנקאית המקובלת בימינו, מבחינים בין "קרן" לבין "פירות". אדם שיש בבעלותו נכס (למשל דירה), יכול לאכול את
הפירות של הנכס (למשל להשכיר את הדירה), ולשמור את
הקרן (הדירה) בבעלותו. כך גם במעשים טובים: "אלו דברים שאדם אוכל
פירותיהם בעולם הזה,
והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים... ותלמוד תורה כנגד כולם
"; וגם במעשים רעים: "ויאכלו
מפרי דרכם,
וממועצותיהם - ישבעו
".
בפסוק שלנו מתאר שלמה המלך "עונש" שהוא בעצם תוצאה טבעית. לא רק שהאדם לא מסוגל לא לאכול את פרי דרכו, לעזוב את דרכו הנלוזה ולהקשיב לדרכה של החכמה, אלא שהוא גם לא רוצה לעשות זאת, מכיוון שיש לו כבר צידוק ערכי ומוסרי לכך. מהחולשה הוא עשה אידיאולגיה, ומהחיסרון - ערך. תולדה של חיים שמרוכזים רק בעצמינו היא חוסר יכולת ורצון לקבל גם מאחרים, תכונה שמתגלת כהרת אסון בשעת מבחן." (אכלתם ושבעתם אותה / אורי יעקב בירן, נקודת חיבור)
וחז"ל פירשו שהפסוק מתאר פורענות משמים על עבירות: "הזכות - יש לה קרן ויש לה פירות, שנאמר:
אמרו צדיק כי טוב [כי פרי מעלליהם יאכלו]; עבירה יש לה קרן ואין לה פירות (אין נפרעין ממנו יותר מכדי רשעו) שנאמר:
אוי לרשע רע [כי גמול ידיו יעשה לו]; ואלא מה אני מקיים
ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו? - עבירה שעושה פירות (כגון חילול השם: שאדם חשוב עובר עבירה, ואחרים למדין ממנו לעשות כן) - יש לה פירות, ושאין עושה פירות - אין לה פירות
"
(בבלי קידושין מ א).
כמובן, יש קשר בין עץ לפרי שהוא נותן.
ואמנם, הקטע השלם מבהיר
במדוייק את כוונת הפסוק, כי הלא "פְּתָיִם" "וּכְסִילִים" הם
"לֵצִים--לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם". גם הם מתכנסים לישיבות - "שֶׁבֶת
תַּחְכְּמוֹנִי" משלהם, ומחליטים על דרך "לא לשוב ממנה".
והלא התחייבויותיהם לדרכם - "מְשׁוּבַת פְּתָיִם" - היא "פרי העץ".