לשמור על האזניים מדברי פיתוי ועל השפתיים מנשיקות

קוד: ביאור:משלי ה1 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי ה1-2: "בְּנִי! לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה, לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ. לִשְׁמֹר מְזִמּוֹת, וְדַעַת שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ"

החכם מצווה על תלמידיו לשמור על אזניהם ועל שפתיהם מפיתויי האשה הזרה:

1. בני, לחכמתי הקשיבה, לתבונתי הט אזנך - הקשב לדברי החכמה והתבונה, וכך תשמור על האזניים שלך, שלא יקשיבו לדברי הפיתוי של האישה הנואפת.

2. לשמור מזימות, ודעת שפתיך ינצורו - שמור בלבך שיש נשים הזוממות לנצל אותך (מזימה = תוכנית שמטרתה לפגוע בזולת), וכך ידעו השפתיים שלך להיזהר מנשיקותיה של האישה הנואפת;  או (בשונה מהטעמים): "לִשְׁמֹר מְזִמּוֹת וְדַעַת, שְׂפָתֶיךָ יִנְצֹרוּ" - המזימות והדעת ישמרו על השפתיים, שלא יתפתו להתנשק עם האישה הנואפת.

משלי ה3-4: "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת."

כי נופת תטופנה שפתי זרה, וחלק משמן חכה - השפתיים והחך הם משל לשני דברים:

1. משל לדיבור - דבריה של האישה הזרה הם מתוקים כמו דבש, 'חמודים' ונעימים לשמיעה, וחלקים כמו שמן, מטשטשים ומעלימים את הבעייתיות שבקשר עמה (חלק = מכשיל וגורם לשאננות מוטעית); לכך מתייחס הציווי בפסוק 1 - לחכמתי הקשיבה, לתבונתי הט אזנך.

2. משל לנשיקות, כמו ב שיר השירים ד11: "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" - הנשיקות של האישה הזרה הן מתוקות כמו דבש וחלקות כמו שמן; לכך מתייחס הציווי בפסוק 2 -  לשמור מזימות, ודעת שפתיך ינצורו.

מקורות ופירושים נוספים

הפירוש מסתמך על מדרש משלי: "בני, לחכמתי הקשיבה - הקשב לדברי תורה בשעה שאתה לומדן;    לתבונתי הט אזנך - בשעה שאתה שומען.    לשמור מזימות, ודעת שפתיך ינצורו - אם למדת - על מנת לשמור, ואם שמעת - על מנת לנצור .   כי נופת תטופנה שפתי זרה - בני, היזהר מאישה זונה שלא תטעה אותך בדברי שפתיה. וחלק משמן חכה - שלא תשטה אותך אחר קולה" (מדרש משלי (בובר)).

פירושים נוספים על משל הדבש והשמן ראו בביאור לפסוקים הבאים.

גם בפרק ב נרמז שיש לשמוע את תבונתם של אחרים.

נצירה = שמירה פעילה.

עוד פתיחות של קטעים בספר משלי

מקראות גדולות:

"בני לחכמתי הקשיבה, שהם חקי החכמה, שכבר התבאר שאין על חקי החכמה מופת רק הם מקובלים בקבלה וצריך שתקשיב אותם ותקבלם, לתבונתי הט אזנך, והתבונה הוא מה שהאדם מבין אותם מדעתו ומוציא דבר מתוך דבר ע"י בינתו, הט אזנך לשקול אותם בפלס בינתך" (מלבי"ם). "נגד "לחכמתי הקשיבה" מפרש שתשמור מזימות, שהם עצות עמוקות של החכמה, ונגד "לתבונתי הט אזנך", אמר ודעת שפתיך ינצרו, שמבואר אצלי שדעת נופל על הדברים שמשיג אותם בידיעה ברורה, וזה ע"י החוש או ע"י מופתי התבונה, גם מבואר אצלי שהדעת יוחס אל השפתים, ואמר שעל ידי תבונה התבונן בה בינה עד שתבא לידי דעת וידיעה ברורה עד ששפתיך המוציאים דברי דעת ינצרו את הדעת" (מלבי"ם).

"בני לחכמתי הקשיבה - עוד זה מדברי דוד שאמר לשלמה בני שמע להחכמה אשר למדתיך... הזהר לשמור המחשבות ושפתיך ינצורו לדבר דעת" (מצודות).

תגובות