קוד: ביאור:משלי ה3 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי ה3-4: "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת
"
כשאנו רוצים להזהיר את הזולת מפני מעשה שעלול להזיק לו, ראשית עלינו להבין מה כל-כך מושך אותו במעשה זה. כך ניתן ללמוד מדבריו של החכם, המנסה להזהיר את תלמידיו מפני נשים זרות:
נופת = משקה מתוק - דבש נוזלי.
שפתיים, חֵך = משל לנשיקות, או משל לדיבורים.
זרה = אישה זרה, אישה שאינה אשתך, המנסה לפתות אותך.
נופת תטופנה שפתי זרה = דבש נוטף מהשפתיים של האישה הזרה; הנשיקות או דברי הפיתוי של האישה הזרה מתוקים מאד.
וחלק משמן חִכָּהּ = החֵךְ של האישה הזרה חלק ונעים יתר משמן; הנשיקות או דברי הפיתוי של האישה הזרה נעימים ומטשטשים כל בעיה וסכנה.
אחרית = תקופה מאוחרת שבה יש מציאות אחרת.
לענה = עשב מר.
חרב פיפיות = חרב עם שני "פיות", שני צדדים מחודדים.
ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות = בסופו של דבר, הקשר עם האישה הזרה מוביל לתוצאות מרות כמו לענה, דוקרות וכואבות כמו חרב מחודדת בשני צדדיה. "מה החרב אוכלת משני צדדין, כך זונה מאבדת חייו של אדם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא
"
(ר' יהושע, מדרש משלי).
החכם אינו מדבר מייד על הסכנות - הוא פותח את דבריו דווקא בתיאור המתיקות: "להתנשק עם אישה זרה זה מאד מתוק ונעים. כן, אני בהחלט יכול להבין למה אתה מתפתה להתקרב אליה. אבל אני מזהיר אותך, בסופו של דבר הקשר ביניכם יהיה מר וכואב, בדיוק להיפך ממה שאתה מחפש".
כך הדבר בפיתויים גופניים, וכך גם בפיתויים רוחניים יותר, כמו: אויבים שמפתים אותנו לחתום על הסכם "שלום" מתוק ונעים במטרה להשמיד אותנו, או מיסיונרים שמפתים אותנו בדיבורים מתוקים ונעימים כדי לגרום לנו להתנצר: "אם ראית מישהו שאינך מכיר, שמדבר אליך בכבוד גדול ובלשון רכה - דבר שאינו הגיוני - תחשוב ותחפש מה טמון בזה... וכמו שלימד אותנו רבי יהושע: כבדהו וחשדהו!
"
(הרב רונן חזיזה, "חמש דקות תורה ביום", כ"ט סיון ה'תשס"ט; וראו גם
רש"י,
מצודות).
גם כאן, כשרוצים להזהיר אנשים מפני סכנות, צריך להראות להם שאנחנו מבינים מה מושך אותם: "הדיבורים עם מנהיג הכת מאד מתוקים ונעימים, הוא מכבד אותך ונותן לך מחמאות, אני מבין למה אתה מתפתה להתקרב אליו. אבל אני מזהיר אותך, בסופו של דבר כשתצטרף לכת שלו תהיה משועבד לו והוא ידבר איתך במילים מרות ותוקפניות, בדיוק להיפך ממה שאתה מחפש".
"בראשונה, לא ניסיתי לראות את הדברים מנקודת ראותם של הנערים: כאשר ראיתי מדורה מתחת לעצים, הייתי כה אומלל למראיה, כה השתוקקתי לעשות את הדבר הנכון, עד שעשיתי את הדבר הלא נכון. הייתי מגיע אל הנערים בשעטה, מזהיר אותם כי אפשר יהיה להכניסם לבית הסוהר על העלאת האש, מצווה עליהם בנעימה סמכותית לכבות את המדורה; ואם היו מסרבים, הייתי מאיים עליהם כי אביא לידי כך שייאסרו... ומה היתה התוצאה? הנערים היו מצייתים לי - מצייתים תוך כדי היותם כעוסים, ועושים זאת באי-שביעות רצון בולטת. לאחר שעברתי את רכס הגבעה, יש להניח כי הם היו מקימים מדורה נוספת; ובוודאי אף השתוקקו להעלות באש את הפארק כולו.
"
"עם חלוף השנים רכשתי לעצמי שמץ נוסף של ידע ביחסי אנוש... נטיה רבה יותר להתבונן בדברים גם מנקודת ראותו של הזולת. וכך, במקום לחלק פקודות, הייתי מגיע אל המדורה, ואומר לנערים שמסביב לה: 'האם אתם נהנים, חבריא? מה אתם מתכוונים לבשל לארוחת ערב? אני, כשהייתי ילד, הייתי נהנה עד מאד להדליק מדורות, ועדיין אני נהנה מהן. אולם אתם יודעים בוודאי כי מדורות מסוכנות מאד, כאן בפארק... לא יהיו לנו כל עצים כאן, אם לא נהיה זהירים יותר. אתם אף עלולים להגיע לבית הכלא על הקמת מדורה זאת...אין אני רוצה להפריע לשמחתכם, אני נהנה כשאני רואה אתכם משתעשעים, אולם אני מבקש שתגרפו את העלים ותרחיקו אותם מייד מן המדורה. והרי תיזהרו לכסות אותה בעפר, הרבה עפר, לפני שתלכו מכאן, נכון?...'. הנערים פשוט השתוקקו לשתף פעולה. הם לא היו זעומי פנים, ולא גילו כל התנגדות. הם לא נאלצו לציית לפקודות. כבודם לא נפגע. הם חשו טוב יותר, ואני חשתי טוב יותר, כיוון שנהגתי במצב מתוך התחשבות בנקודת הראות שלהם.
"
("כיצד תרכוש ידידים והשפעה", עמ' 160-162).
השפתיים והחך הם משל לדיבורים או לנשיקות; ראו בביאור לפסוקים הקודמים.
מעבר לפירוש הפשוט, האישה הנואפת היא גם משל לתאוות גופניות ורוחניות שונות, ראו אשה זרה ונכריה בספר משלי.
בהמשך הפרק נותן החכם עצות להינצל מפיתויי האישה הזרה.
הפסוקים כתובים כטבלה:
כי נפת תטפנה שפתי זרה... |
...וחלק משמן חכה |
ואחריתה מרה כלענה... |
...חדה כחרב פיות |
בכל טור יש ניגוד:
וּמְנָא לָן דְּמָרָה אִיהִי חַרְבָּא דְמַלְאַךְ הַמָּוְת? - דִּכְתִיב וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (תיקוני זהר נב א)