קוד: ביאור:משלי ו34 בתנ"ך
סוג: התאמה2
מאת: אראל
אל:
לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע; מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ, וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ. כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד... כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר, וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם. לֹא יִשָּׂא פְּנֵי כָל כֹּפֶר, וְלֹא יֹאבֶה כִּי תַרְבֶּה שֹׁחַד".
האם ניאוף הוא עבירה בין אדם לחברו (פגיעה בבעל הנבגד), או שהוא עבירה בין אדם למקום?
לפי הקטע מספר משלי, נראה לכאורה שגורלו של הנואף נמצא בידי הבעל - הנואף יכול, תיאורטית, לפייס את הבעל ע"י כופר ממוני, אך הכתוב מזהיר את האדם שלא יסמוך על אפשרות זאת, כי הבעל עלול להיות קנאי ולפגוע בנואף בחמת-זעם, ושום כופר לא יצליח לפייסו.
אולם, דין זה אינו מתאים לדין התורה; על-פי התורה:
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת"
כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל"
כלומר, על-פי התורה דינו של הנואף הוא מוות, ואין זה תלוי ברצונו של הבעל!
1. ע"פ "דעת מקרא", הקטע בספר משלי עוסק באישה נכריה, כפי שכתוב בפסוק 24 ("מחלקת לשון נכריה
").
החוקים אצל נכרים שונים מאשר בעם ישראל, למשל, בחוקי חמורבי, גורלו של
הנואף באמת נתון בידי הבעל, הבעל יכול להחליט אם הוא רוצה להרוג את הנואף
או לסלוח לו; גם בעמים פרימיטיביים אחרים ישנם חוקים דומים, שלפיהם האישה היא רכושו
הבלעדי של הבעל, והוא יכול "להשאיל" אותה לאחרים אם הוא רוצה (שמעתי על
חוקים כאלה בשבטים אפריקאיים מסויימים, וגם בשבטי האינואיטים =
אסקימואים). הקטע מזהיר את האדם, שלא יחשוב שהוא יכול לנאוף עם אישה נכריה
ולהינצל, כי גם אם חוקי הנכרים לא מחייבים את הבעל להרוג אותו, רוב
הסיכויים שהבעל יעשה כך מתוך קנאותו.
2. ייתכן שהקטע מתייחס גם לאישה מישראל, אבל במצב שבו אי אפשר להוציא את הנואף להורג, למשל כשאין עדים, או כשהאישה לא ממש נשואה (היא רק "חברה קבועה" של מישהו). הקטע מזהיר את האדם, שגם במצב זה הניאוף הוא מעשה מסוכן, כי הבעל לא פועל על-פי כללי הדין התקינים אלא על-פי רגש של קנאה, וכאשר אדם פועל מתוך קנאה, התוצאות הן הרסניות.
3. וייתכן שבפסוק זה
גבר הוא כינוי לה', "שהוא
גיבור על כל
"
(רש"י);
לפי זה, ייתכן שכל מטרתו של הפסוק היא להדגיש את ההבדל שבין חוקי הגויים
לבין חוקי התורה: בחוקי הגויים, הניאוף הוא עוון בין אדם לחברו בלבד, ולכן
הבעל יכול למחול לנואף; אבל בחוקי התורה, הניאוף הוא גם עוון בין אדם
למקום - הנואף חוטא גם לה', שציווה לקדש את מסגרת המשפחה; ולכן, גם אם הבעל
ימחל,
הגבר - ה' - לא ימחל, ויגזור עליו גזר דין מוות: "וכשבא ליום הדין אין הקב"ה מוחל לו, אלא הקב"ה מתמלא עליו חמה.
משל למה הדבר דומה - ללגיון אחד שמרד במלך, מה עשה? נטל כלי מלחמתו והלך
לקראתו, כיוון שהגיע אצלו, מתוך קנאה שהיתה בו התחיל מכה והולך, היך מה
דתימר:
כי קנאה חמת גבר. כך לעתיד לבוא הקב"ה מתמלא חמה על בעלי עבירות, לכך נאמר
ולא יחמול ביום נקם, וכתיב אחריו
לא ישא פני כל כופר.
אמר רבי אבהו: ללמדך, שלא כמנהג הקב"ה מידת בשר ודם: מידת בשר ודם, כשהוא
מתמלא חמה על חברו, יכול הוא לרצותו בדברים, אבל הקב"ה אינו כן,
לא יישא פני כל כופר. בשר ודם, אם אי אתה יכול לרצותו בדברים, יכול אתה לרצותו בממון, אבל הקב"ה אינו כן,
ולא יאבה כי תרבה שוחד
"
(מדרש משלי).
ראיה לפירוש זה היא הביטוי יום נקם, המופיע - פרט לפסוק זה - רק ביחס לה', בספר ישעיהו:
כִּי יוֹם נָקָם לה', שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיּוֹן"
לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ, לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים"
כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי, וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה"