לא להרגיל את הידיים למרמה

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - אברהם לעומת עפרון

"דרש":

(ד) רָאשׁ עֹשֶׂה כף רמיה: עפרון התמנה לראש, ומיד נהיה רם-רמאי. רמאותו התבטאה בשני דברים:

א) אברהם אבינו דיבר באזני בני חת בגלוי, ואילו עפרון הרמאי "חילק" דיבורו, (ברא' כג י) בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ הזרים דיבר על מתנה (שלוש פעמים נ.ת.ן.) אבל באזני אברהם אבינו (שם טו) בֵּינִי וּבֵינְךָ הוא דיבר על מחיר כספי גבוה.

ב) אברהם אבינו רצה רק את המערה, ועפרון הוסיף עליה את ה"שדה" כדי שיוכל להגדיל את המחיר.

ויד חרוצים תעשיר: אברהם אבינו היה נחרץ בדעתו לשלם בכסף מלא וחרוץ עבור המערה, אבל את בקשתו ניסח במילים: (שם ט) וְיִתֶּן לִי... יִתְּנֶנָּה לִּי, לבסוף כתוב: (שם יז, כ,) וַיָּקָם שְׂדֵה... וַיָּקָם הַשָּׂדֶה... השדה היה לאברהם "יקום" ועושר³. וכן כתוב מיד אחריו: (שם כד א) וַי-הוה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, גם בעושר.

"רמז":

ע ש ה כף ר מי ה ויד – ראשי תיבות וסופי תיבות (ע הכ פר הויד) גימטריא 400, ובהן אותיות " עפר ", עפרן בגימטריא 400, ואברהם שילם לו 400 שקל.

( ברא'כג טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:

( חזקוני) וישקל אברהם לעפרן, חסר וי"ו להשוות גימטריא שלו לד' מאות שקל כסף ששקל לו אברהם.

ר ש... תעשי ר – הפסוק מתחיל ומסתיים באות רי"ש, גימטריא 400 כגימטריא של עפרן, ר' לעיל.

( פירוש הרוקח חיי שרה) ועפרון ישב (ברא' כג י)...ובאותו יום נעשה ראש ונעשה רמאי, זהו ראש עושה כף רמיה ויד חרוצים תעשיר   (משלי י ד) הפסוק מתחיל בר' ומסיים בר' נגד ת' שקלים ששקל כאן עפרן, וכתב ראש רש קרי, שנעשה ראש בו ביום.

כף – זו ה"כפ" שב"מ כפ לה". כף ידו של עפרון היתה מכופפת ברמיה במוכרו את מערת המ כפ לה לאברהם אבינו, אבל המ כפל ה שעברה לרשותו של אברהם אבינו עישרה אותו בכפל שכר ⁴.

חרוצים – חרץ אותיות צחר. יד-חרץ של אברהם אבינו נצחה את בן- צחר (עפרון)

תעשיר – "ברכה" בגשמיות פרושה "עושר".

הברכה הראשונה שהקב"ה ברך את אברהם אבינו מפורטת, הברכה האחרונה כלולה ב"כל".

( ברא'יב ב - ג) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה:וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

( רש"י) ואברכך - בממון. ב"ר.

( ברא'כד א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַי-הוה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:

( אבן עזרא) ברך את אברהם בכל - באורך ימים ועושר וכבוד ובנים מכל חמדת האדם.

* גם בפסוק טו כתוב ע.ש.ר. בהקשר הנ"ל.

אסמכתא.

בראשית פרק כג

(י) וְעֶפְרוֹן ישֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר:

(יא) לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:

רש" י

(י) ועפרון ישב - כתיב חסר אותו היום מנוהו שוטר עליהם מפני חשיבותו של אברהם שהי' צריך לו עלה לגדולה

פרוש העמק דבר

(יא) לא אדני. א"א ליתן המערה לבדה ולחתכה מכלל השדה אלא. השדה בכלל הנני נותן לך וממילא. והמערה אשר בו לך נתתיה. מזה הבין אברהם שהוא כאומר זה א"א להקצות המערה מן השדה אלא בע"כ תהא כל השדה שלך. והדבר מובן שא"א לבקש בחנם כל השדה.

לעיני בני עמי נתתיה לך. יש בזה שתי משמעות. א' הכל יודעים שאני נותן ולא אחזור בי. ב' לעיני כל היא במתנה אבל ביני לב"ע יש לך להבין כי רב לי לתת במתנה כל השדה. אלא שבוש לפרש לעיני כל המחיר שבדעתו. והנה הי' התשובה בהסכמת משפחתו והי' קוץ בה כמובן. ע"כ.

ב. משל לחיי דוד - שאול בנוב

"דרש".

(ד) ראש עֹשֶׂה כף רמיה: שאול הראש ישב בגבעה והחזיק בכף יד-רמיה את חניתו. הוא עודד את אנשיו לספר לשון הרע על דוד, וקיבל לשון הרע מפי דואג.

ויד חרוצים תעשיר: באותו מעמד לגלג שאול על דוד שכאילו יש לו יד חרוצה להעשיר את נאמניו: (ש"א כב ז) גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים...

"רמז".

ראש - שאול התחיל רש-קטן, ונהיה ראש-שר, וסיים כרות ראש, "במלכותו נולד רש".

( ש"א ט כא) וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה: (כב) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלשִׁים אִישׁ:

( ש"א טו יז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ י-הוה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

( ש"א לא ט) וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם

* יש רש שנהיה ראש-שר וחזר להיות רש: שאול: י ד. ירבעם: יז ה, יח כג.

* יש ראש-שר שנהיה רש: אדוניה: יג ח. אמנון: יד כ. עובדיה (עבד ה'): יט א. מיכיהו (מך ה'): יט ז, יט כב

* יש רש שנהיה ראש-שר: דוד: י ד, כב ב.

* יש רש-ראש מלך כנ"ל, ויש רש-ראש נביא, ר' פרק יט א

כף רמיה – שאול היה רמיה / מרמה

( ש"א כב ו) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֵשֶׁל בָּרָמָה וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו:

( תענית ה / ב)... היינו דכתיב ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה וכי מה ענין גבעה אצל רמה אלא לומר לך מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה תפלתו של שמואל הרמתי

( ירמ'ט ה)שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם י-הוה:

הסבר: שאול ישב בגבעת שאול לכן מה פשר האמירה שהוא ישב ברמה? הגמרא מתרצת שהכוונה לשמואל הרמתי, אבל אפשר להבין לפי דברי ירמיהו שישיבה ברמה דהיינו ישיבה בתוך מרמה, כמו שהבנו בפסוקנו. בספר שמואל כתוב "יד" ובפסוקנו "כף" משום שהיא מתאימה לרמיה, כפופה ברמיה.

הנטיה של שאול לרמיה רמוזה גם בהאשמתו את מיכל בתו ברמיה, והפוסל, במומו פוסל:

( ש"א יט יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי לָמָה אֲמִיתֵךְ:

( ש"א כח יב) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל

* גם בפרק יב ה, יב כד, יב כז, כתוב מרמה / רמיה והכוונה לשאול.

ויד חרוצים – זה דוד, ר' פרק יב כד

אסמכתא.

במדב"ר יט ב ( מדרש תהלים יב,ירו'פאה דף ה / א,שם סוטה דף ז / ב)

ולמה נקרא שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובימי שאול הרג ד'

הרג את דואג שאמרו

ושאול שקבלו

אחימלך שנאמר עליו.

ואבנר בן נר למה נהרג... ויש אומרים על שהיה בידו למחות על נוב ולא מיחה

"דרש".

פרוש שני - דואג

(ד) ראש עֹשֶׂה כף רמיה: דואג ה"ראש" אחז בכף-יד-רמיה תער מלוטש, כאילו לגלח את שיער הראש, אבל באמת רצה לגלח את ה" ראש " עצמו! לכאורה רצה לקיים את מחוייבותו לאלוקים ולשאול מלכו, אבל באמת רצה להגות את דוד ממסילת המלכות ואת אחימלך מהכהונה הגדולה. הוא אכן " נסוב " על אחימלך והרג אותו.

דוד המלך אמר זאת כך (תהי' נב): הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה.

ויד חרוצים תעשיר: דואג קיוה לגמול של עושר משאול, בגין ידו החרוצה, שרצחה את כהני נוב.

"רמז".

ראש ... רמיה – דואג היה ראש המסובבים את דוד ברמיה. הפועל "סבב" כתוב בפרשת הריגת כהני נוב. הליכה סביב סביב היא לשם רמיה או כדי למנוע רמיה ³.

( תהי'קמ י)רֹאשׁ מְסִבָּי עֲמַל שְׂפָתֵימוֹ יְכַסֵּימוֹ

( מצודות דוד) ראש מסבי - ראש המסבבים ללכדני והוא דואג האדומי.

( ש"ב כב יז)וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י-הוה כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִו {אָזְנִי} וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י-הוה:

(יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹיֵג {לְדוֹאֵג} סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דּוֹיֵג {דּוֹאֵג} הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד:

יד – גימטריא דואג

תעשיר – עושרו של דואג, ר' באסמכתא.

( תהי'נב ט) הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱ-לֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ:

* גם בפסוק טו כתוב "עשיר" והכוונה לדואג

אסמכתא.

תהלים פרק נב

(ד) הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה:

(ט) הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אֱ-לֹהִים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ:

מלבי" ם

(ד) הוות תחשב לשונך - הלשון שלך חשבה מחשבות לעשות הוות ושבר עד שהיא כתער מלוטש - שהיא עושה רמיה - שתחת שיחשוב להסיר בו השער והנוול חותך בו את הראש, כן תחת שרצית להסיר מכשלה מבית שאול שפכת דם נקים

(ט) הנה הגבר אשר לא ישים א-להים מעוזו - רק יבטח ברוב עשרו, שחשב שעי"כ יעשרנו שאול.

"דרש".

פרוש שלישי - דוד

(ד) ראש עֹשֶׂה כף רמיה: דוד היה "רש" חסר כל כשברח משאול, לכן נזקק לטכסיסי "כף רמיה" כלפי אחימלך כה"ג, ובכף רמיה לקח את חרב גָּלְיָת.

ויד חרוצים תעשיר: שאול הבטיח עושר למי שיחרוץ למות את גָּלְיָת, דוד עשה זאת, אבל ההבטחה לא קוימה, על כן בא דוד לנוב חסר כל, ונזקק ל"כף רמיה" כנ"ל.

"רמז".

ראש - הוא דוד, עפ"י דבריו לעבדי שאול:

( ש"א יח כג) וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְאָנֹכִי אִישׁ רָשׁ וְנִקְלֶה:

רמיה – הוא הפועל "סבב" שבפרשת הריגת כהני נוב, ר' בפרוש השני על דואג.

( ש"ב כב כב)וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹיֵג {דּוֹאֵג} הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ:

ויד חרוצים – רומז לדוד, ר' בפרוש הראשון על שאול

תעשיר – הבטחת שאול למכה גלית הפלישתי:

( ש"א יז כה) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְֹאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל:

אסמכתא.

שמואל א פרק כא

(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי:

רמ" ד וואלי

(ג) ואע"פ שלפי הנראה היתה תשובה של רמאות, עם כל זה היה בלבו של דוד לרמוז על דבר אמת, שהרי ענין אמרו "המלך צוני דבר" זהו המלך הקדוש שצוה למשוח את דוד כדי שיזכה למלכות וכו', והענין הזה היה צריך לעמוד בסיתום עד בא עתו שהיה אחר מיתתו של שאול, כי אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה, וז"ש "ויאמר אלי איש אל ידע מאומה".

-