קוד: ביאור:משלי יד21 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
משלי יד21: "בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן עניים[עֲנָוִים] אַשְׁרָיו
"
- מי שמרגיש בוז כלפי רעהו, גם אם הוא עני, הוא חוטא ומפספס את רצון ה'; ומי שהעניים מוצאים חן בעיניו, והוא נותן להם מתנות חינם, הוא בסופו של דבר יזכה לאושר רב.
בהמשך לפסוק הקודם, הפסוק מזהיר מפני הנטיה הטבעית לשנוא ולבוז למכרים עניים. אדם שמתנהג לפי הנטייה הטבעית הזו, ובז לרעהו הרש - הוא חוטא; ומי שהעניים מוצאים חן בעיניו והוא לא בז להם - אשריו (הקישור בין הפסוקים ע"פ מלבי"ם ודעת מקרא).
רֵע אינו דווקא חבר; כל מכר נקרא "רֵע". מי שיש לו מכר חסר-כל, צריך להיזהר ולבדוק את עצמו היטב, האם הוא מתחיל לבוז לו או לשנוא אותו; ואם הוא שם לב שרגש מסוג זה מתעורר בו, שישנן לעצמו את הפסוקים האלו.
רוב המפרשים פירשו לפי גירסת הכתיב
עניים. לפי גירסת הקרי
ענוים, יש לפרש "לאפוקי מדל גאה, שאין הדעת סובלתו, ואינו ראויל חמלה וחנינה, שהרי ה' יתברך מוריש את העשיר כדי להכניעו, ואם הוא נכנע - מושך עליו איזה חוט של חסד, שלא יהיה נעזב לגמרי בין מן העליונים בין מן התחתונים. אבל אם אינו נכנע, ויעיז פנים לתמוך את גאוותו, אפילו הדעת העליונה אינה יכולה לסבלו, וכל שכן הדעת של התחתונים, ולא יהי לו מושך חסד, כי הכל מואסים בו מפני גאוותו הסרוחה שאין לה על מה שתסמוך, כי תחנונים ידבר רש, כדי שימצא מי שיחמול על עניותו
"
(רמ"ד וואלי).
פסוקים רבים מגנים את היחס השלילי לעניים, ומשבחים את היחס החיובי:
עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן" (פירוט)
לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה" (פירוט)
כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים": ה' אוהב דווקא את האנשים שרוחם שפלה ונמוכה - דווקא את העניים; ולא את האנשים שרוחם גבוהה והם בזים לרעיהם.
בספר משלי ישנו פסוק נוסף עם הביטוי
בז לרעהו,
משלי יא12: "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ
". הפסוק ההוא מכוון לאדם שפוגעים בו - שלא ייעלב כי מי שפוגע בו הוא חסר-לב;
והפסוק שלנו מכוון לאדם הפוגע - שיידע שהוא חוטא ויפסיק לזלזל במכריו,
ובפרט בעניים (פירוט).