להעניש את הערב

דקויות

כי ערב זר

1. הלווה הוא זָר למלוה - המלוה לא הכיר את הלווה לפני כן והערב קישר ביניהם. לפי זה, אין זה משנה אם הלווה הוא מוכר לערב או לא - בכל מקרה הערב אחראי. כך עולה גם מפסוקים נוספים המדברים על ערבות, ואינם מבחינים בין ערבות לאדם זר לבין ערבות לרֵעַ מוכר.

2. ואפשר לפרש: הלווה הוא זָר לערב - הערב לא הכיר את הלווה, ונהג בחוסר אחריות כאשר נעשה ערב לאדם שהוא לא מכיר, ולכן אין לרחם עליו; אך אם הערב מכיר את הלווה היטב, כגון שהוא קרוב משפחה או חבר טוב, הוא עשה מעשה של חסד כשהסכים להיות ערב, ולכן ראוי לרחם עליו.

ובעד נכריה חבלהו

רוב המפרשים פירשו את הפסוק כתקבולת משלימה: "לקח בגדו כי ערב [בעד] זר, וחבול אותו [כי ערב] בעד נכריה". ניתן לפרש את התקבולת בכמה דרכים:

1. החצי השני מלמד, שאפילו מי שנעשה ערב בעד אשה נכריה, שבאופן טבעי נוטים לרחם עליה יותר מאשר על איש, גם עליו אסור לרחם: "כפל הדבר, לומר, בין ערב עבור איש בין בעבור אישה עניה סוערה" (מצודת דוד).

2. החצי השני מלמד, שמי שערב בעד נכריה עונשו גדול יותר - צריך לא רק לקחת את בגדו מעליו אלא גם לחבול אותו - להיכנס אל ביתו בכוח כדי לקחת את רכושו (הגאון מווילנה), לפגוע בגופו (מלבי"ם), או לקחת את חבלי אהלו (רבי יונה). והסיבה, שהנכריה היא לא רק זרה אלא גם מחוץ לעם ישראל, ולכן פשעו של מי שיצר את הערבוב הוא גדול יותר - הוא גרם הפסד כספי לא רק למלוה אלא לכל עם ישראל (מלבי"ם); ויש אומרים שהסיבה היא, "כי יפשע הבוטח באישה מן הבוטח באיש, כי יותר מצאו האמונה והמוסר באנשים" (רבי יונה). להסבר אחר ראו "הקבלות".

משל ונמשל

כמה מפרשים פירשו את הפסוק כמשל:

1. משל לשכל, המתערבב עם כוחות זרים של תאוה: "מי שערב זר, והוא הנמשך אל הכח המתעורר לתאוות הגופיות, הפשיטהו מכל קנינו להפרע ממנו.   והנה, השכל הוא הערב בעד האיש הזר ובעד נכריה, והיא הנפש המתאוה, כמו שקדם בראש זה הספר; קח משכונו להפרע, כי השכל הוא המקבל העונש, במה שלא השיגהו תענוג מאלו הפעולות המגונות" (רלב"ג).

2. משל למנהיג רוחני, שלוקח על עצמו להדריך את הציבור בדרך ישרה, וכך מקבל על עצמו אחריות למעשיהם הרעים: "ערב נקרא אותו שמכניס את עצמו ברבנות להשגיח על בני האדם ולהדריכם בדרך הישרה, וכשאינו משגיח עליהם להדריכם, אז יטלו מעליו מידותיו הטובות" (הגאון מווילנה).

3. משל לאדם שמאמין בדעות זרות ושקריות, ולוקח על עצמו אחריות להוכיח אותם: "התופס חכמות כוזבות תחת חכמת התורה והמוסר הוא זונה עם זרה... הוא מקבל עליו אחריות של הדעה החיצונית שזונה עמה, לגול מעליה כל נושה בה בקושיות וספיקות. והערב בעד זר, היינו דעה שהיא חוץ מחכמת התורה ושרשיה... יקח ממנו... לבוש תפארת אשר לבש ישראל בהר חורב, אבל הערב בעד נכריה, שהיא עבודת כו"ם ואלהי נכר, יחבול אותו בעצמו..." (מלבי"ם).

הקבלות

הפסוק מדבר על זר ועל נכריה.    פסוקים רבים בספר משלי מדברים על אשה זרה או נכריה, המנסה לפתות נער לשכב עמה, למשל  משלי ה20: "וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה, וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה?" (פירוט). לפי זה, גם הפסוק שלנו מדבר על אדם שהתפתה ו התערבב, בקשרים כלכליים או נישואי תערובת, עם אשה נכריה, בת עם זר.   גם הפסוק הבא נדרש על אותו נושא, משלי כ17: "עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר, וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ", לחם שקר כמשל לאשה נכריה.

הפסוק רומז במיוחד לאשת פוטיפר, האשה הנכריה שניסתה לפתות את יוסף הצעיר לשכב עמה, בראשית לט12: "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס, וַיֵּצֵא הַחוּצָה". יוסף התערבב עם מצרים, בני עם זר, ולכן לקחו את בגדו;   בית המשפט פסק בעד האשה הנכריה שהאשימה אותו בהאשמת שקר, ולכן חבלו בו וזרקו אותו לכלא.

ועל-דרך הסוד, אשת פוטיפר הנכריה היא "דוגמת הנוקבא דמסאבותא, שאורבת אל הצדיק... אבל הצדיק לא ישמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ויאבד את הלבושים כדי להציל את העצמות, כי כבר יודע שהלבושים מתחדשים לו בכל בוקר מן הנוקבא דקדושה..." (רמ"ד וואלי).