שגיאות של אהבה

מדוע איילת ויעלה הן משל לאשת הנעורים?

1. איילת - מלשון איל, כוח; איילה היא חיה שיש לה המון כוח ומרץ לרוץ ביער, ואיילת אהבים היא אשה שתמיד יש לה כוח לאהוב, אף פעם לא מתעייפת; האהבה עמה נשארת טריה ורעננה בכל יום.

יעלה - מלשון עליה; יעלה היא חיה בעלת כישרון מיוחד לעלות מסלע לסלע, ויעלת חן היא אשה שהחן שלה הולך ועולה; האהבה לא רק נשארת בתוקפה אלא אף גדלה ומתעצמת מיום ליום.

ה"אהבה" עם האישה הזרה היא תאוות הגוף בלבד, ולכן היא נעלמת כשהגוף מזדקן וכלה (פסוק 11). אולם עם אשת-הנעורים יש אהבים (בלשון רבים) - גם אהבת הגוף וגם אהבת הנשמה, ולכן היא נשארת תמיד בתוקף, ואף עולה ומתגברת כשמזדקנים.

"אהבת הזונה אינה אלא אהבה של שקר, ולא מן הלב, כי אוהבת האתנן של הנואף ולא הנואף עצמו. מה שאין כן אהבת אשתו, שהיא אהבה של אמת, והיא רצה כאיילת לעשות רצונו בכל הזמנים, בין בעת טובה בין בעת רעה, אינה זזה כלום מאהבתה" (רמ"ד ואלי).

2. ולדברי חז"ל, החיות הללו הן גם משל לתורה: "למה נמשלו דברי תורה לאיילת? - לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה - אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה; 'ויעלת חן' - שמעלת חן על לומדיה. דדיה ירווך בכל עת - למה נמשלו דברי תורה כדד? - מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב - אף דברי תורה: כל זמן שאדם הוגה בהן - מוצא בהן טעם" (רבי שמואל בר נחמני, בבלי עירובין נד ב, וכן  רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא יט,  שם כב כא).

מדוע תשגה - למה לעשות שגיאות?

2. בלשון המקרא, השורש שׂגה (ש שמאלית) מציין ריבוי והתמדה, כמו בתהלים צב13: "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה", איוב ח7-10 ועוד; ייתכן שיש לפרש את הפועל שגה בפסוקנו (למרות שהאות ש בו ימנית) באותו אופן (רש"י בשם רבי משה הדרשן, מלבי"ם).

- אולם, בפרק שלנו הפועל שגה מופיע עוד פעמיים, ובשתיהן הוא מהשורש שׁגה (ש ימנית).

3. השגיאה אינה מתייחסת ליחסים בין בני הזוג, אלא לעניינים אחרים: "לשון משגה כמשמעו, בעבור אהבתה תהיה שוגג בשאר עסקיך..." (רש"י בשם חז"ל): כשאדם מאוהב במישהי, הוא לא שם לב לשום דבר אחר בעולם חוץ ממנה. חז"ל דורשים את הפסוק הזה על אדם ש"שגה" מרוב אהבתו לתורה: "אמרו עליו, על רבי אלעזר בן פדת, שהיה דורש בשוק התחתון, וסדינו מוטל בשוק העליון. פעם אחת בא אדם אחד ומצא נחש כרוך עליו..." (בבלי עירובין נד ב); כיוצא בזה כתב ראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שם (הלכות איסורי ביאה כב כא).

- אולם, לפי פירוש זה, לא ברור מדוע החכם "מאחל" לתלמידיו שיעשו שגיאות; האם העובדה שהם יעשו שגיאות בשאר עסקיהם אמורה לשכנע אותם לדבוק באשת נעוריהם או בחכמה?! והרי דוד המלך ביקש בתפילתו, תהלים יט13: "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי"!

4. השגיאה עניינה הגזמה באהבה: "אף באהבתה, למשגה תחשב אם תמיד תהיה, וכמו שאמרו רז"ל "לא תרבה שיחה עם האשה... באשתו אמרו..."" (מצודת דוד); יש לשמור על איזון, ולא להגזים גם בקשר הרומנטי עם בת-הזוג.

- אולם, הפסוק דווקא ממליץ לתלמידו לשגות באהבתה של אשת נעוריו, ולא למעט בה.

5. "תשגה = תשתגע מהנאה" (ר' אליהו שץ, פירוש אליהו על משלי).

- אולם, לא מצאתי חבר לפירוש זה בתנ"ך.

6. לענ"ד, החכם ממליץ לתלמידו לטפח את האהבה שבינו לבין אשתו, עד שיגיע למצב שהוא יכול לעשות איתה את כל השגיאות שהוא רוצה, ולא יצטרך לחשוב על אישה זרה.

אחת הסיבות שאנשים מתפתים להתמכרויות, בגידות וחטאים אחרים היא, שהם רוצים לפרוץ את המסגרת המחייבת אותם לעשות תמיד את "הדבר הנכון"; הם רוצים לשגות, לעשות טעויות ושטויות בלי לחשוב על התוצאות. החכם מייעץ לעשות שגיאות בתוך המסגרת: לטפח את הזוגיות עד למצב שבו בני-הזוג יכולים להשתטות זה עם זו ואפילו לעשות שגיאות, בלי לחשוש מביקורת. כך, הרצון לגוון ולהשתטות נכנס לתוך המסגרת ובא על סיפוקו, ואין צורך לחפש אישה זרה כדי לשגות איתה (פסוק 20).

פירוש דומה מצאתי בדברי הרב משה קורדוברו, רב מקובל שחי בצפת לפני כ-450 שנה. באחד מספריו העוסקים בתורת הנסתר, הוא סיים בדברים אלה: "ואנו בעניינים אלו יריאים מן השגיאה ובטוחים במחילה, כי על כזה נאמר באהבתה תשגה תמיד, הם דברים שאין אדם עומד בהם אלא מתוך הקושי" (פרדס רמונים ז ה). העיסוק בתורת הנסתר מעורר אהבה עצומה בין האדם לה', אולם הוא גם קשה מאד ומוּעד לשגיאות וטעויות. הרמ"ק מביע את בטחונו שה' ימחל לו על השגיאות שהוא עושה מרוב אהבה. כך הדבר גם בין בני זוג - החיים המשותפים הם קשים ומועדים לשגיאות, אך כשהאהבה גדולה, שני הצדדים יכולים להיות "בטוחים במחילה", בטוחים שהצד השני יבין אותם וימחל להם על השגיאות מרוב אהבה, ובאהבתה תשגה תמיד.