מבנה משלי טז

פרק טז שונה מהפרקים שלפניו ואחריו. ברוב קובץ "משלי שלמה" (פרקים י-כב) אין קשר בין פסוקים סמוכים, אולם בפרק טז ניתן לזהות קבוצות של פסוקים סמוכים עם נושא משותף. כל קבוצה מתאפיינת במילה החוזרת כמעט בכל פסוקי הקבוצה:

• פסוקים 1-9 (וכן "פסוק 0", הפסוק האחרון בפרק טו): פסוקים המזכירים את ה' וממליצים לאדם לשתף את ה' במחשבותיו ותוכניותיו.
• פסוקים 10-15: פסוקים המזכירים את המלך ומתארים יתרונות וחסרונות של משטר מלוכני.
• פסוקים 20-24: פסוקים המזכירים דברי חכמה והשכל וממשילים אותם לדבש.
• פסוקים 25-29: פסוקים המזכירים איש רע וממליצים להיזהר ממנו (ראו בביאור על פסוק 25).

ייתכן שהפסוקים נסמכו זה לזה רק מסיבות אסתטיות של דמיון חיצוני ביניהם, אולם ייתכן שהסמיכות גם נועדה להעביר מסר.

פסוקים 0-9: יראת ה' במרכז

מה משמעות הריכוז הרב של פסוקים המזכירים את ה' במקום זה? כמה תשובות:

1. הפסוקים נמצאים במרכזו של קובץ "משלי שלמה". רוב הפסוקים האחרים בקובץ מדברים על הצלחה בדרך הטבע, בחכמה ובחריצות. הפסוקים שלנו מעבירים מסר: "אמנם כדי להצליח צריך גם לפעול בחכמה ובחריצות בדרך הטבע, אבל הקשר עם ה' צריך להישאר במרכז תשומת-הלב; יש לשתף את ה' בכל המעשים" (ע"פ ד"ר נילי סמט).  

2. חכמי המדרש קישרו חלק מהפסוקים בקטע לרעיון אחד: "כל דרכי איש זך בעיניו, ותוכן רוחות ה' - זה השוטה, שמחכים עצמו בעיניו, והוא אינו יודע שתוכן רוחות ה'. אבל מי שמשליך מחשבות ליבו על הקב"ה, הוא מכין מחשבותיו, שנאמר:  גול אל ה' מעשיך, ויכונו מחשבותיך.  כל פעל ה' למענהו - אלו פועלי תורה; וגם רשע ליום רעה - שאם אינו עושה תשובה, מוכן הוא לדינה של גיהנם.  תועבת ה' כל גבה לב - זה שמגביה ליבו לפני בוראו. יד ליד לא יינקה - לא יינקה מדינה של גיהנם. אמר רבי סימון: כל אדם שהוא שפל רוח, ומחשב בליבו להתהלך בדרכיו של הקב"ה, יהא מובטח שהוא מכין צעדו, שנאמר:  לב אדם יחשב דרכו, וה' יכין צעדו " (מדרש משלי (בובר)). הרעיון המרכזי בקטע הוא הענוה המביאה את האדם לתשובה. האדם צריך להיות ענו: לא להיות בטוח שדרכו זכה וטהורה, אלא לבדוק את עצמו ולחשוב כל הזמן האם הוא אכן עושה את רצון ה'.

פסוקים 10-15: טוב ורע לפני המלך

מה משמעות הריכוז הרב של פסוקים המזכירים את המלך? למי מיועדים הפסוקים הללו? כמה תשובות:

1. הפסוקים מיועדים לציבור, והם מהווים תקציר של דיון ביתרונות ובחסרונות של משטר מלוכני. בעם ישראל היה ויכוח רב-שנים על המשטר הרצוי: אנארכיה קהילתית כמו בימי השופטים ושמואל, או מלוכה ריכוזית כמו בימי שמואל והמלכים. לכל דעה ישנם נימוקים כבדי משקל, והקטע שלנו מביא חלק מהם. מצד אחד, כוחו הרב של המלך מאפשר לו לעשות משפט צדק ולהילחם ברשע (פסוקים 10-13); מצד שני, כוחו הרב של המלך מעמיד את האזרחים בסכנה שכן גורלם, לטוב ולרע, תלוי במצב רוחו (פסוקים 14-15).

2. הפסוקים מיועדים לפקידים בחצר המלך. פסוקים כאלה נכללו בתוכנית הלימודים של אנשים כמו אחיתופל הגילוני וחושי הארכי (ע"פ ד"ר נילי סמט). הם מחנכים את הפקידים לנהוג בצדק ולהתרחק מרשע, שכן המלך אוהב אנשים ישרים ושונא את הרשעים.  יש להתייחס אל המלך בכבוד אך בזהירות: לכבד אותו על תפקידו החשוב אך להיזהר שלא להכעיס אותו.

פסוקים 0-15: לשתף את ה' בשלטון

החלוקה בין שני הקטעים הראשונים אינה מושלמת:

• בתוך הקטע העוסק ביראת ה' (פסוקים 0-9), יש פסוק על משפט, משלי טז8: "טוֹב מְעַט בִּצְדָקָה;    מֵרֹב תְּבוּאוֹת בְּלֹא מִשְׁפָּט."
• בתוך הקטע העוסק במלוכה (פסוקים 10-15), יש פסוק על משפט המזכיר את ה', משלי טז11: "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לה';    מַעֲשֵׂהוּ כָּל אַבְנֵי כִיס."

"חריגה" זו היא בוודאי מכוונת. החכם הרי טרח ויצר רצף נדיר של פסוקים המדברים על ה', ורצף נדיר של פסוקים המדברים על המלך; אילו היה רוצה היה טורח ודואג שהרצפים יהיו מושלמים. הפסוקים ה"חורגים" יוצרים מבנה יפה של שתי ידיים שאצבעותיהן משולבות זו בזו. המסר הוא, שמלוכה ומשפט חייבים להיות משולבים בתודעה של נוכחות ה'.    כל היתרונות של המלוכה, כפי שהם מתוארים כאן ("בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו", "תּוֹעֲבַת מְלָכִים עֲשׂוֹת רֶשַׁע", "רְצוֹן מְלָכִים שִׂפְתֵי צֶדֶק", "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים") מתקיימים רק כאשר המלך נבחר ע"י ה' ורואה בה' את מקור הסמכות שלו.

לפי זה, אפשר לפרש את הקטע הראשון כולו (פסוקים 0-9) כעצות לאדם המעוניין להגיע לתפקיד ציבורי, איך לעשות זאת בלי "להתקלקל". לפירוט ראו במאמר: "להיכנס לפוליטיקה בלי לצאת מעבודת ה'".