לפני כל צרה באה גאוה

1. השבר הוא עונש מה' על הגאוה, שהרי, משלי טז5: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב, יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה" (פירוט).

2. השבר הוא גם תוצאה טבעית של הגאוה - במיוחד כאשר מדובר בגאוה שגורמת לאדם לזלזל בכוחם של היריבים:

• כוח פיסי - "הצבא שלנו הוא החזק ביותר באיזור" (מניין לך שהם לא שיפרו את הצבא שלהם בשנים האחרונות יותר מאיתנו?)
• כוח מוסרי - "אנחנו צודקים ולכן ננצח" (האם ברור לך לגמרי שאין שום טיפת צדק בצד שלהם?)
• כוח רוחני - "התפילות שלנו יבקיעו רקיעים ויבטלו את הגזירה" (ומה עם התפילות שלהם?)

על גאוה מסוג זה, הגורמת לשטחיות ורשלנות בהכנות למאבק, נאמר במשלי יט3: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (פירוט).

3. שני פסוקים, הכוללים ביטויים דומים, מתייחסים לנושא מכיוונים אחרים:

משלי יח12: "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה" מתאר את הנהגת ה' בעולם - לפני שה' מביא שבר על אדם רשע, הוא מגביה את ליבו, כדי שהנפילה תהיה כואבת יותר (פירוט).

משלי יז19: "אֹהֵב פֶּשַׁע אֹהֵב מַצָּה, מַגְבִּיהַּ פִּתְחוֹ מְבַקֶּשׁ שָׁבֶר" מתאר גאוה של ציבור שלם - ציבור המתבדל משאר העם ויוצר "תנאי כניסה" גבוהים במיוחד, ובסופו של דבר נופל ונשבר (פירוט).

4. בתנ"ך מתוארים כמה אנשים שנשברו לאחר שהתגאו:

• אדם וחוה - רצו להיות כאלהים, חטאו וגורשו מגן עדן (בראשית ג); 
• הנחש - התגאה בכך שהיה "עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה", ונענש בבראשית ג14: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (פירוט).
• בוני מגדל בבל - רצו להגיע השמימה, מרדו בה' וגורשו לכל העולם (בראשית יא);
• בני ישראל בימי יהושע - חשבו שיוכלו לכבוש את העי בקלות ונכשלו, ראו: מי שמאמין בניסים - לא לוקח סיכון.
• אבשלום בן דוד - התגאה בשערו הארוך והיפה, שמואל ב יד26: "וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ... וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאֶתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ", ונתלה בשערו בעץ האלה, שמואל ב יח9: "וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד, וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד, וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה, וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה, וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ, וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר"
• המן האגגי התגאה בכבודו ועושרו, אסתר ה11: "וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ", וביום המחרת נאלץ להרכיב את מרדכי על הסוס, ולאחר מכן נתלה על העץ. ויש אומרים, שזו היתה מטרתה של אסתר כאשר זימנה אותו למשתה - היא רצתה לגרום לו להתגאות, כדי שהנפילה תהיה כואבת יותר (רבה, בבלי מגילה טו:). 

יש מפרשים כך גם את פרשת בלק (במדבר כב-כה): בלק הזמין את בלעם לקלל את ישראל, ולכאורה בלעם רק בירך את עם ישראל שיהיו מושלמים בכל התחומים; אך למעשה, בברכה שלו היתה גנוזה קללה נסתרת, כי עצם הברכה גרמה לבני ישראל להתגאות ולהיכשל, כפי שמסופר בסוף הפרשה: "העם הגדול, העם המבורך, שאלוהים לצידו באופן מוחלט, זונח אמונה ומסורת וסוטה... ופונה אל בעל פעור שנחש וקסם הם לחם חוקו!... בלעם מצייר את דמות של עם ישראל כעם ממש עליון, כמעט ללא פגם... אז איך בסיום המסר המושלם הזה העם מידרדר? בדיוק בשל כך!!! סיפור ברכות בלעם משקף, לטעמי, מצב פסיכולוגי של המונים. כאשר המון מתחיל להאמין שהוא החזק, הגדול והמוצלח ביותר בעולם, דווקא אז מתחילות הצרות. לא רחוק היום, ובו החברה שלנו הייתה באיפוריה מלאה, לאחר שישה ימים! איפוריה שסימאה את עיני העם ומנהיגיו והידרדרנו ליום כיפור ההוא הנורא. בני-אדם, חברה אינם מושלמים. גיבור הסיפור שלנו, בלעם, הבין וידע זאת. הוא לא היה צריך לקלל את העם הזה. הוא נקט בדרך מחוכמת הרבה יותר: הוא תיאר את העם בצבעים האידיאליים ביותר, המושלמים ביותר. נפילת העם בעקבות זאת היא תולדה נובעת, כמעט בהכרח, כי העיניים סומות והאוזניים אטומות." (מוטי לקסמן, האמנם בלעם ברך?, פרשת בלק ה'תשס"ח).

5. מהפסוק שלנו ניתן להסיק, שכאשר אדם מפשפש במעשיו, הוא צריך להתייחס במיוחד למעשים שמבטאים גאוה, ומכאן שיש להתייחס רק למעשים שעשה מרצונו החופשי ולא למעשים שנכפו עליו.

לפי רעיון זה ניתן לפרש את הויכוח בין ירמיהו לבין בני ישראל שברחו למצרים אחרי חורבן בית המקדש. ירמיהו קרא לבני ישראל לעשות חשבון נפש ולתקן את חטא עבודת האלילים, שגרם לחורבן הבית (ירמיהו מד1-14); בני ישראל ענו לו שההיפך הוא הנכון, החורבן בא דווקא בגלל שהפסיקו לעבוד אלילים ולהקטיר קטורת למלכת השמים (ירמיהו מד15-19); וירמיהו ענה, שהחורבן בא כי הם לא שמעו בקול ה' (ירמיהו מד20-23). בני ישראל הפסיקו להקטיר למלכת השמים רק משום שהמלך יאשיהו ביטל את הפולחן הזה בכפיה, ולא מרצונם החופשי (ראו חשבון נפש במצרים).

אדם שבא עליו אסון, והוא רואה באסון זה הוכחה לכך שהוא היה צריך לעשות את מה שתמיד רצה ותמיד חלם לעשות - לא יצא ידי חובת חשבון נפש; האסון צריך ללמד את האדם שהרצון שלו היה פגום.