לכל בעיה יש תשובה

למענו או למעננו?

1. הפירוש המסורתי הוא, שכל מעשי ה' הם לכבוד עצמו, כמו בישעיהו מג7: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו", וכמו בדברי חז"ל "עבודה צורך גבוה" ו"כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (משנה אבות ו יא).     המשמעות המעשית של כל פעל ה' למענהו היא, שגם האדם צריך לקחת בחשבון את כבוד ה' כאשר הוא מתכנן את פעולותיו.    חז"ל למדו מכאן, למשל, ש:

- האדם צריך לרחוץ את פניו בכל יום, כי פני האדם מסמלים את צלם א-להים, והם צריכים להיות יפים ונקיים (בבלי שבת נ:);

- בערב פסח, לאחר ששוחטים את קרבן הפסח, יש להפשיט אותו מייד, גם בשבת, כדי שלא יסריח או שלא יהיה מוטל כנבילה עד הלילה (בבלי שבת קטז:);

- יש להשתדל להביא למקדש את בעלי-המקצוע הטובים ביותר, גם אם הם דורשים שכר גבוה יותר ממחיר השוק (בבלי יומא לח.).

2. אולם, ישנם מקורות שלפיהם ה' ברא את העולם כדי להיטיב לנו ולעשות עמנו חסד, כגון (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", (איוב לה ז): "אם צדקת - מה תתן לו" ועוד; בעל חובות הלבבות בשער עבודת האלהים אף לומד מכאן את החובה לעבוד את ה' מתוך הכרת הטוב).

- ועוד: על-פי פשט הפסוק, ה' הוא שדואג לכבוד עצמו: "כל פעל ה' למענהו", ולכן קשה להסיק מכאן שהאדם צריך לדאוג לכבוד ה'; היה אפשר לפרש דווקא להיפך - ה' דואג לכבוד עצמו ולכן אין צורך שניכנס לתחום שלו ונדאג לכבודו; עצם העובדה שהאדם מנסה לדאוג לכבוד ה', יש בה משום בזיון לה'! ראו בפירוש חז"ל על פרשת פרץ עוזא, בתלמוד בבלי, סוטה לה.: "נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר (יהושע ד) ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם. ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר (דברי הימים א יג) ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון. אמר לו הקב"ה: עוזא! נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן?! (שמואל ב ו) ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם על השל..."  עוזא דאג לכבוד ה' ורצה "להושיע" את ארון ה' מנפילה, אבל בכך הוא הראה על תפיסה אלילית, כאילו ה' צריך שעובדיו "יושיעו" אותו; וראו גם בדברי יואש אבי גדעון.

3. הראי"ה קוק (מוסר אביך ב ד) מיישב בין המקורות הסותרים באופן הבא: ה' אכן ברא את העולם כדי להיטיב לנבראים. אולם, הטובה הגדולה ביותר לנבראים היא, שיבינו את גדולת מעשי ה' בבריאה. משל לאדם הרוצה להיטיב לילדו ומביא לו מתנה, ואז כדי להיטיב לו עוד יותר גם טורח ומסביר לו את גדולת המתנה וחשיבותה, כדי שישמח ויעריך את מה שקיבל.

יום רעה

1. הביטוי יום רעה מציין, בדרך כלל, יום שבו ה' מביא פורענות על הרשעים ומגן על הצדיקים,  ירמיהו יז17-18: "אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה, מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה. יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי ואַל אֵבֹשָׁה אָנִי, יֵחַתּוּ הֵמָּה ואַל אֵחַתָּה אָנִי; הָבִיא עלִיהם יוֹם רָעָה, וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם",   ירמיהו נא2: "וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ וִיבֹקְקוּ אֶת אַרְצָהּ, כִּי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיוֹם רָעָה",   תהלים כז5: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה, יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי",  תהלים מא2: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'".

ומכאן, גם בפסוק שלנו - המענה לאיומיו של הרשע הוא אותו יום רעה שה' יביא על הרשעים.

2. אולם, הכבוד הגדול יותר הוא, לא שהרשעים אובדים אלא שהם חוזרים למוטב, יחזקאל יח23: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע, נְאֻם ד' ה'?! הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה!". ולכן יש שפירשו, על-דרך הדרש, וגם רשע מביא כבוד לה' כאשר הוא הופך ליום את הרעה שבו - כאשר הוא הופך את החושך לאור: "פירוש, שישוב מרשעו, ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה, כד אתכפיא סטרא-אחרא ואסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא" (תניא חלק א כז).

משמעות אחרת לביטוי יום רעה בקהלת ז14: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה" (פירוט).

רעיון דומה, לפי חלק מהפירושים, במשלי כו10: "רַב מְחוֹלֵל כֹּל, וְשֹׂכֵר כְּסִיל וְשֹׂכֵר עֹבְרִים" (פירוט).