מאת: אראל
| ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא |
| פרק יב פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 |
מעבר למשמעות הפשוטה של כל פסוק בפני עצמו, ניתן לראות רעיון כללי המקשר בין כמעט כל הפסוקים בפרק, והוא הניגוד בין החקלאי לבין הצייד: החקלאי הוא טוב, צדיק וחרוץ, והצייד הוא רמאי, אכזר ובעל מזימות. הרמזים הבולטים ביותר לרעיון זה נמצאים בפסוקים 10-12, 26-28; אולם ניתן לקשר לרעיון את רוב הפסוקים החל מפסוק 2:
2. איש טוב מפיק רצון מה' - רמז לחקלאי, המפיק (מוציא) את לחמו מהאדמה ברצון ה'; איש מזימות - רמז לצייד, המתפרנס מתחבולות של הרג.
3. שורש צדיקים בל ימוט - רמז לחקלאי, המחובר לקרקע בשורש חזק; לא יכון אדם ברשע - רמז לצייד, שאינו מחובר לקרקע, ואין לו בסיס.
4. עבודת האדמה משתפת את שני בני הזוג, ולכן אשת חיל - אשה חרוצה ומוכשרת - חשובה מאד לבעלה.
5. הצדיקים פועלים רק לפי החוק והמשפט, אולם הרשעים - הציידים - הם בהכרח בעלי תחבולות של מרמה.
6-7. הרשעים עוסקים במארבים ושפיכות דמים, ויש להפוך ולהשמיד אותם באופן מיידי;
8. התהילה מגיעה רק לאדם המצליח בשכל, חכמה וכישרון (כמו עובד האדמה), ולא לזה הפועל בתחבולות מעוותות (כמו הצייד).
9. החקלאי הוא עבד של עצמו, עובד קשה, אינו מתנשא ואינו מקפיד על כבודו; אולם הצייד רודף כבוד ותהילה, וסופו שאינו מוצא, ונשאר חסר-לחם.
10. בעבודת האדמה ישנה חשיבות רבה לבהמות-משק, ולכן החקלאי הצדיק מודע לצרכיהן של הבהמות שלו ומטפל בהן באהבה; אולם הצייד הרשע הוא אכזרי, הוא פוצע בהמות, והדבר הרחמן ביותר שהוא יכול לעשות הוא להמית אותן כדי לקצר את סבלן.
11. שכרו של החקלאי - עובד אדמתו - ישבע לחם; עונשו של הצייד - העסוק במרדפים ריקים - שיישאר גם חסר לב ושכל.
12. חמד רשע להשתתף במצוד (מסע ציד) עם אנשים רעים, אולם החקלאי הצדיק מושרש בקרקע, והחיבור לקרקע הוא שנותן לו את פרנסתו.
13-14. ציד הוא גם משל למרמה בדיבור - אפשר גם לצוד בשפתיים: כמו שהציידים שמים מוקש כדי ללכוד בהמה, כך אדם פושע יכול לשים מוקש רע בדברי-שפתיו ומצד שני, כמו שהחקלאים נוטעים עצים ואוכלים את פירותיהם, כך איש טוב יכול לנטוע מעשים טובים בעזרת דברי-פיו, וליהנות מפירותיהם.
18. כמו שהצייד דוקר בחרבו, כך יש אדם הדוקר בדברי פיו; אולם ישנם חכמים היודעים לרפא את הדקירות.
20. בליבם של הציידים, החורשים וזוממים רע, יש תמיד תחבולות של מרמה, ללכוד את קרבנותיהם; אולם בליבם של החקלאים, החיים בשלום עם הסביבה וחושבים על עצות ורעיונות איך לשפר את איכותה, יש תמיד שמחה.
21. החקלאי הצדיק אף פעם לא יפגע במישהו בטעות, אולם הצייד הרשע עלול תמיד לפגוע באנשים גם אם לא התכוון.
24. שכרם של החקלאים החרוצים - הם יזכו למשול ולהגיע לעמדות ניהול; עונשו של הצייד הרמאי - הוא ייתפס ויהיה למס-עובד.
26. החקלאים הצדיקים אינם נמצאים בתחרות - כל אחד מהם עובד את אדמתו ומפרנס את עצמו - ולכן הם עוזרים זה לזה - כל חקלאי עוזר ומדריך את רעהו; אולם הציידים הרשעים בתחרות תמידית, שהרי כל אחד רוצה ללכוד את הבהמה המשובחת ביותר, ולכן הם מתעים זה את זה בדרך.
27. הצייד הרמאי אינו זוכה לחרוך (לצלות) את הציד שלו, כי הוא נמצא תמיד במנוסה ובמחבוא, ונאלץ לאכול נא; אולם החקלאי החרוץ מחובר לאדמתו וצובר הון.
28. סיכום: בדרך החקלאות - הצדקה - זוכים לחיים, וניצלים מגורלו של הצייד - המוות.
אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, התפרנסו בעיקר מרעיית צאן ובקר, ומעבודת אדמה.
אולם ישמעאל ועשו בחרו לעסוק בציד, ולכן נדחו מהמשפחה.
בהתאם לכך, ניתן לפרש את כל הפרק כמשל על בחירת יעקב ודחיית עשו. לפירוט ראו בספרה של ס. שרייבר, "משלי שלמה על אישי התורה".
מעבר למשמעות הפשוטה של כל פסוק בפני עצמו, ניתן לראות רעיון כללי המקשר בין כמעט כל הפסוקים בפרק, והוא הניגוד בין החקלאי לבין הצייד: החקלאי הוא טוב, צדיק וחרוץ, והצייד הוא רמאי, אכזר ובעל מזימות. הרמזים הבולטים ביותר לרעיון זה נמצאים בפסוקים 10-12, 26-28; אולם ניתן לקשר לרעיון את רוב הפסוקים החל מפסוק 2:
2. איש טוב מפיק רצון מה' - רמז לחקלאי, המפיק (מוציא) את לחמו מהאדמה ברצון ה'; איש מזימות - רמז לצייד, המתפרנס מתחבולות של הרג.
3. שורש צדיקים בל ימוט - רמז לחקלאי, המחובר לקרקע בשורש חזק; לא יכון אדם ברשע - רמז לצייד, שאינו מחובר לקרקע, ואין לו בסיס.
4. עבודת האדמה משתפת את שני בני הזוג, ולכן אשת חיל - אשה חרוצה ומוכשרת - חשובה מאד לבעלה.
5. הצדיקים פועלים רק לפי החוק והמשפט, אולם הרשעים - הציידים - הם בהכרח בעלי תחבולות של מרמה.
6-7. הרשעים עוסקים במארבים ושפיכות דמים, ויש להפוך ולהשמיד אותם באופן מיידי;
8. התהילה מגיעה רק לאדם המצליח בשכל, חכמה וכישרון (כמו עובד האדמה), ולא לזה הפועל בתחבולות מעוותות (כמו הצייד).
9. החקלאי הוא עבד של עצמו, עובד קשה, אינו מתנשא ואינו מקפיד על כבודו; אולם הצייד רודף כבוד ותהילה, וסופו שאינו מוצא, ונשאר חסר-לחם.
10. בעבודת האדמה ישנה חשיבות רבה לבהמות-משק, ולכן החקלאי הצדיק מודע לצרכיהן של הבהמות שלו ומטפל בהן באהבה; אולם הצייד הרשע הוא אכזרי, הוא פוצע בהמות, והדבר הרחמן ביותר שהוא יכול לעשות הוא להמית אותן כדי לקצר את סבלן.
11. שכרו של החקלאי - עובד אדמתו - ישבע לחם; עונשו של הצייד - העסוק במרדפים ריקים - שיישאר גם חסר לב ושכל.
12. חמד רשע להשתתף במצוד (מסע ציד) עם אנשים רעים, אולם החקלאי הצדיק מושרש בקרקע, והחיבור לקרקע הוא שנותן לו את פרנסתו.
13-14. ציד הוא גם משל למרמה בדיבור - אפשר גם לצוד בשפתיים: כמו שהציידים שמים מוקש כדי ללכוד בהמה, כך אדם פושע יכול לשים מוקש רע בדברי-שפתיו ומצד שני, כמו שהחקלאים נוטעים עצים ואוכלים את פירותיהם, כך איש טוב יכול לנטוע מעשים טובים בעזרת דברי-פיו, וליהנות מפירותיהם.
18. כמו שהצייד דוקר בחרבו, כך יש אדם הדוקר בדברי פיו; אולם ישנם חכמים היודעים לרפא את הדקירות.
20. בליבם של הציידים, החורשים וזוממים רע, יש תמיד תחבולות של מרמה, ללכוד את קרבנותיהם; אולם בליבם של החקלאים, החיים בשלום עם הסביבה וחושבים על עצות ורעיונות איך לשפר את איכותה, יש תמיד שמחה.
21. החקלאי הצדיק אף פעם לא יפגע במישהו בטעות, אולם הצייד הרשע עלול תמיד לפגוע באנשים גם אם לא התכוון.
24. שכרם של החקלאים החרוצים - הם יזכו למשול ולהגיע לעמדות ניהול; עונשו של הצייד הרמאי - הוא ייתפס ויהיה למס-עובד.
26. החקלאים הצדיקים אינם נמצאים בתחרות - כל אחד מהם עובד את אדמתו ומפרנס את עצמו - ולכן הם עוזרים זה לזה - כל חקלאי עוזר ומדריך את רעהו; אולם הציידים הרשעים בתחרות תמידית, שהרי כל אחד רוצה ללכוד את הבהמה המשובחת ביותר, ולכן הם מתעים זה את זה בדרך.
27. הצייד הרמאי אינו זוכה לחרוך (לצלות) את הציד שלו, כי הוא נמצא תמיד במנוסה ובמחבוא, ונאלץ לאכול נא; אולם החקלאי החרוץ מחובר לאדמתו וצובר הון.
28. סיכום: בדרך החקלאות - הצדקה - זוכים לחיים, וניצלים מגורלו של הצייד - המוות.
| פרק יב פסוק 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 |
| ספר משלי פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא |