צדיק עם שורשים

לפי רוב המפרשים, הפסוק מציג ניגוד בין חייהם של הרשעים לחייהם של הצדיקים:

1. הרשע חומד ורוצה להשתתף במעשי ציד שמנוהלים ע"י אנשים רעים (שוד ורצח), והצדיקים אינם צריכים ללכת לצוד - הם נשארים במקומם, והשורש שלהם נותן להם פירות (ע"פ רש"י).

פירוש זה מתאים לפסוקים הקודמים, "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי. עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב": הצדיק הוא חקלאי - יש לו אדמה ובהמות-עבודה, הוא מעבד את אדמתו ומפרנס את עצמו ואת בהמותיו, הוא מחובר לקרקע בשורשים חזקים; אולם הרשע הוא אכזרי, הוא מתפרנס מרדיפה אחרי בהמות, ציד והרג.

2.  הרשע חומד לשבת במצודה מבוצרת יחד עם אנשים רעים, כדי להתגונן מפני רשויות החוק והמשפט; והצדיקים אינם צריכים הגנה חיצונית - השורשים שלהם חזקים ונותנים להם ביטחון מכל צרה (רלב"ג, מצודות).

3. ואפשר גם לפרש, ששני חלקי הפסוק מתייחסים לאותו אדם - אדם רשע שיש לו "שורש צדיקים", כלומר - שבא ממשפחה של צדיקים. אותו רשע רוצה להרוויח כסף מכל המקורות האפשריים - הוא גם חומד להרוויח ממעשי ציד ושוד יחד עם אנשים רעים, וגם חומד ששורש הצדיקים שלו ייתן לו עוד כסף, שיקבל תרומות בזכות משפחתו הצדיקה...

לפי כל אחד מהפירושים, הפסוק קשור לפסוק שלפניו, משלי יב11: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם, וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר לֵב" (פירוט): מי שעובד את האדמה הפרטית שלו ישבע לחם, ומי שרודף אחרי אנשים ריקים ורעים כדי להשתתף איתם במעשי ציד או במצודה - מאבד גם את פרנסתו וגם את אישיותו (ע"פ מלבי"ם).