הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה

כדי להינצל מחטאים, צריך להתרחק מהם גם באופן פיסי - לא להתקרב למקום שבו נמצאים הפיתויים. הפסוק מתייחס לאישה הזרה המפתה את האדם לנאוף עמה. הוא מזהיר את האדם, שהפיתוי הוא גדול מאד, וכדי להינצל ממנו עליו להתרחק ממנה:

הרחק מעליה דרכך = תכנן את דרכך כך שלא תעבור במקום שבו היא נמצאת;

ואל תקרב אל פתח ביתה = אל תתקרב אל מקום מגוריה, גם אם היא לא נמצאת בו. בית = תחום השפעה; כשאתה מתקרב אל פתח ביתה, אתה מושפע מהאוירה, גם אם היא עצמה אינה נמצאת שם.

"אומרים לו לאדם: אל תלך בשוק זה, ואל תכנס במבוי זה, שזונה יש שם נאה ומשובחת. והוא אומר: בוטח אני בעצמי, שאף על פי שאני הולך לשם איני נכשל בה. אמרו לו: אף על פי שאתה בוטח בעצמך, אל תלך לשם שמא תיכשל בה, שהרי אמרו חכמים שלא ירגיל אדם לעבור על פתח זונה" (אבות דרבי נתן ב ז).

האישה המפתה בפרק זה היא גם משל לפיתויים שכליים ורוחניים. כך פירשו חז"ל: "הרחק מעליה דרכך - זו מינות, ואל תקרב אל פתח ביתה - זו הרשות. ואיכא דאמרי הרחק מעליה דרכך - זו מינות והרשות, ואל תקרב אל פתח ביתה - זו זונה" (בבלי עבודה זרה יז א).

"אומרים לו לאדם: אל תלך בין האפיקורסים, ואל תכנס לשם, שמא תיכשל בם. ואם אמר: בוטח אני בעצמי, שאף על פי שאני הולך שם איני נכשל בם. שמא תאמר: שומע אני את דבריהם וחוזר בי? תלמוד לומר: כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (אבות דרבי נתן ב ז).

מינות, בלשון התלמוד, היא הנצרות; בזמן התלמוד היו יהודים רבים שהתפתו להתנצר, וכדי להתמודד עם פיתוי זה, קבעו חז"ל שאסור להתקרב לנוצרים כדי לדון איתם בענייני אמונה, וכן אסור להתקרב אל בית השייך לנצרות כגון כנסיה או מנזר. 

ויש אומרים מעבר לכך: "כיוון ששכלו של האדם מוגבל, ואפשר להטעות אותו מאד, לכן אסור אפילו לעיין קצת בספריהם ולנסות להתמודד עם טענותיהם. וזה כולל את כל הספרונים למיניהם שמחלקים המיסיונרים..." (הרב רונן חזיזה, חמש דקות תורה ביום, ל' סיון ה'תשס"ט).

האם אין זו בריחה מהתמודדות? אם ה"מינות" אכן שגויה, מדוע לא להתווכח איתה בצורה שכלית ולהוכיח את טעותה?

- אולי כוונת הפסוק היא שלא צריך לדון איתם במגרש הביתי שלהם (כגון בכנסיה) - "ואל תקרב אל פתח ביתה" - כי שם פועלים גורמים רגשיים שמחלישים את האפשרות לנהל דיון ענייני.

בחזרה לסוגיה - חכמי התלמוד מפרשים את הפסוק גם על הרשות, שהיא כינוי לרשויות השלטון של המדינה. בעוד שהמינות מציבה פיתוי רוחני, הרשות מציבה פיתוי חומרי - להתקרב לרשויות כדי להשיג הטבות מסויימות; אבל בסופו של דבר הם "נותנין עיניהן בבעלי ממון להרגן וליטול ממונן" (רש"י), ולכן הכתוב ממליץ להתרחק מהם.