אכול בני דבש כי טוב

קוד: ביאור:משלי כד13 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי כד13: "אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב, וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ"

בני! אכול דבש, כי כשאוכלים אותו במידה הנכונה הוא טוב ובריא לגוף;   ושתה נופת (דבש נוזלי), כי הוא מתוק על חכך -

הקבלות

המלך החכם פונה אל בנו, ואומר לו לאכול דבש כי הוא טוב, וממשיך ואומר: "כן דעה חכמה לנפשך, אם מצאת ויש אחרית, ותקוותך לא תיכרת".

פניה זו מזכירה מלך קודם, שאסר על בנו לאכול דבש אשר מצא על-פני השדה, למרות שהדבש היה טוב מאד לנפשו, שמואל א יד25-43: "וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר, וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.    וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ, וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה.    וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו, ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו.    וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר 'הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם, וַיָּעַף הָעָם!'.    וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן 'עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ! רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי, כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה.   אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא, כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים?!'... וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 'נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ!' וַיֹּאמְרוּ 'כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה'... וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים 'הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל?' וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא.    וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 'גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם, וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם. כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת!' וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם.    וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל 'אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד'. וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל ' הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה'. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל 'הָבָה תָמִים!' וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל, וְהָעָם יָצָאוּ.     וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 'הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי!' וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן.     וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן 'הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה?' וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר 'טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ, הִנְנִי אָמוּת'".

ישנן הקבלות רבות בין הפסוק שלנו ובין הסיפור ההוא, וייתכן שהפסוק שלנו הוא הלקח מאותו סיפור: לא לאסור על הילדים לאכול דברים מתוקים, כי לפעמים דווקא הדברים המתוקים, במידה המתאימה, הם הטובים ביותר לנפשם. החכם מרגיע את בנו ואומר לו: "מותר לך לאכול דבש - אל תדאג, לא יהרגו אותך - ותקוותך לא תיכרת ".

מעבר לכך: הפרק שלנו כולו מדבר על מלחמת הצדיקים ברשעים (ראו מבנה הפרק); סיפורו של יונתן בן שאול מלמד, שדווקא בזמן מלחמה, חשוב לאכול דבש כדי להתחזק. והנמשל: במלחמה של הצדיקים ברשעים, חשוב לאכול "דבש" של חכמה, ללמוד חכמה מתוקה ומשמחת כדי לחזק את הנפש, כמו שממשיך ואומר הפסוק הבא -

דקויות

נופת = משקה מתוק.

ע"פ הפשט, הדבש והנופת בפסוק הם משל לחכמה (ראו בפסוק הבא).

""אכל בני דבש" - כלומר דרך בני אדם לאכול דבש כי טוב הוא אף " (רש"י)

""אכל ". על כן השתדל לאכול זה הערב ללב כדבש ונופת אל החיך והוא החכמה:  "(רלב"ג)

""אכל בני דבש כי טוב ", ר"ל הלא "תאכל דבש " מצד "שהוא " מאכל "טוב " לגוף, "ונופת " הדבש "הוא מתוק " בעת שבא "על חכך "  "(מלבי"ם)

""אכול" - כשם שמאכל דבש טוב הוא וכשם שתשים טיפין מדבר מתוק על חכך" (מצודות)