קוד: ביאור:משלי כח9 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל: סגלות משלי
משלי כח9: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם
תְּפִלָּתוֹ
תּוֹעֵבָה
"
המסיר את אוזנו ואינו רוצה לשמוע את התורה - ההוראות שה' נתן לאדם, גם ה' לא ירצה לשמוע את תפילתו - הבקשות שהאדם מבקש ממנו, והיא תהיה תועבה בעיני ה'.
תפילה ולימוד תורה הן שתי הדרכים העיקריות שבהן אדם יוצר קשר עם ה' - בתפילה הוא מדבר אל ה', ובתורה הוא שומע את ה' שדיבר אל אבותינו ומסיק מסקנות מעשיות. לאורך הדורות, נחלקו רבותינו בשאלה איזו משתי הדרכים חשובה יותר. לשאלה זו יש כמה היבטים מעשיים:
א. האם ראוי להאריך בתפילה, או שראוי לקצר בתפילה כדי שיהיה יותר זמן ללמוד תורה? על כך נחלקו רבא ורב המנונא: "רבא ראה את רב המנונא שהיה מאריך בתפילתו. אמר: 'מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!' והוא [רב המנונא] סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד." (תלמוד בבלי, שבת י., בתרגום לעברית).
ב. האם ראוי לעזוב שיעור תורה כדי ללכת להתפלל? על כך נחלקו רבי זירא ורבי ירמיה: "רבי ירמיה היה יושב לפני רבי
זירא, והיו עוסקים בתורה. הגיע הזמן להתפלל, והיה מפציר בו ר' ירמיה [שיעמדו להתפלל]. קרא עליו רבי
זירא: 'מסיר אזנו משמוע תורה - גם תפלתו תועבה '.
"
(שם). רבי זירא הסיק מפסוקנו, שאסור לאדם לעזוב שיעור תורה על-מנת ללכת להתפלל, כי
חשוב יותר לשמוע את מצוות ה' ולקיים אותן, מאשר לבקש ממנו בקשות; אולם
רבי ירמיה פירש, כנראה, שהפסוק מתייחס רק לאדם שמסיר את אוזנו לגמרי
משמיעת דברי תורה - שלא רוצה בכלל ללמוד תורה ולקיים מצוות אלא רק להתפלל,
רק לחוות חוויות רוחניות. פירושו של ר' ירמיה מתאים יותר לפסוק אחר שמדבר על אוזן,
משלי כא13: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל - גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה
" (פירוט).
להלכה נפסק, שאדם שתורתו אומנותו, וכן אדם העוסק בצרכי ציבור, אינו רשאי להפסיק מלימוד תורה כדי להתפלל,
(כדעת ר' זירא); ו"אם התפלל, תוך כדי עיסוקו בצרכי הרבים, את התפילה שהייתה אסורה עליו, שהיא
תפילת תועבה... לאחר שסיים את תפקידו תוך זמן
תפילה, חייב לשוב ולהתפלל פעם נוספת כדי לקיים את חיוב התפילה
"
(מתוך
תפילת רופאים - מצוה או עבירה? / הרב נחום נריה, המעיין תשרי ה'תשנ"ג).
ג. לגבי אנשים פשוטים, שאין תורתם אומנותם, נראה שיש "מחלוקת" בימינו: ברוב העלונים התורניים לשבת נאמר ש"אסור לעיין בעלון בזמן התפילה", אולם, חלק גדול מהמתפללים נוהגים לעיין בעלון דווקא בזמן התפילה. הם כנראה חושבים כמו רבא ורבי זירא, שלימוד תורה חשוב יותר... (ע"פ ישראל פומברג ה טבת ה'תשס"ז).
-
על השוואה בין תפילה לבין זבח, ראו
משלי טו8: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ
" (פירוט).
בפסוקנו מדובר על אוזן; בספר "אורחות צדיקים" מובאים פסוקים נוספים המראים שהגאוה מתבטאת באיברי הגוף של האדם: "בעת שתתגבר הגאווה בלב האדם, אז תמשול על האדם מקדקודו על כף רגלו..." (אורחות צדיקים, שער הגאוה).
מדוע תפילתו תועבה? כמה תשובות:
1. ר' צדוק הכהן מלובלין הסביר, שהעיסוק בתורה מנקה את ליבו של האדם מדמיונות
שווא ומכניס בליבו את תחושת נוכחות ה', ורק מתוך תחושה זו יכול האדם להתפלל
בכוונה אמיתית. ולכן, מי
שמסיר אזנו משמוע תורה לגמרי
(כפירוש ר' ירמיה), לא יוכל להתכוון בתפילתו,
ותפילתו תהיה
תועבה
("צדקת הצדיק" ר"ט). "כי מילת תועבה יש לפרשה גם כן כשתי מילות: תועה - בה, שהרי מאחר שאינו מבין בתורה, לא יבין גם כן בתפילה
"
(רמ"ד וואלי).
2. הרב קוק הסביר באופן דומה, שהעיסוק בתורה מטהר את רצונותיו של האדם, כך שיבקש בתפילה רק דברים טובים, ומי
שמסיר אזנו משמוע תורה, יבקש בתפילה בקשות פסולות,
ותפילתו תהיה
תועבה: "מפני שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר
לפני ד', ועל-ידי מניעתו משמע תורה, יוכל לחשוב כל רע טוב וטוב רע, על-כן
תפילתו תועבה, כי תוכל לצאת תקלה מתפילתו וקרבתו ברעיון למוסר וטוב
"
(עין איה ברכות ה עג).
3. "ישנם אנשים, שכאשר הם שומעים שוב דבר תורה אותו כבר שמעו בעבר, הם אומרים כלפי המדבר "שמענו, שמענו, ספר משהו חדש". על
אנשים כאלה אומר שלמה המלך:
מסיר אזנו משמוע תורה, אם
אתה מואס בדבר תורה שכבר שמעת, אזי
גם תפילתו תועבה, גם תפילתך, עליה
אתה חוזר שוב ושוב כל יום, גם היא תיחשב תועבה, מאוסה
"
(שרוליק בשם אביגדור חכמון).
כל ענין העבודה והתפילה הוא שיוכל לקבל את בחינת המותרות שיש לו לקדוש ברוך הוא עבור האדם. וזה נקרא בחינת תורה, שהיא מתנה הנקראת בחינת מותרות. ולכן מי שמסיר אזנו, היינו שאינו מכין את עצמו לשמוע את בחינת תורה, כי תורה שהיא בחינת מתנה הוא צריך לקבל מאת המלך... אז תפילתו דבר שאינו לצורך, לכן היא נמאסת, כי כל דבר שאין בו צורך הוא נמאס" (הרב ברוך אשלג, מתוך דרגות הסולם)