זבח רשעים תועבת ה', ותפילת ישרים רצונו

הקבלות

עיקרון זה מתבטא גם בחוקי התורה: אדם שיש לו חוב לרעהו, ונשבע שאינו חייב לו כלום, עבר שתי עבירות - בין אדם לחברו (גזל) ובין אדם למקום (שבועת שקר); על-פי התורה, הוא צריך קודם לתקן את העבירה כלפי רעהו ולהחזיר את החוב, ורק אחר-כך לתקן את העבירה כלפי ה' ולהביא קרבן, ויקרא ה23-26: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה... וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לה'..." - השבת הרכוש הגזול היא השלב הראשון בתיקון.

בדברי הנביאים נאמר שה' מתעב גם סוגים אחרים של פולחן, למשל ב ישעיהו א13: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" - בני ישראל בימי ישעיהו היו רשעים, כמו שהוא מפרט בתוכחתו, ולכן ה' תיעב את המנחות, הקטורת וההתאספות במקדש בחודשים ושבתות. גם העבודות הללו נועדו לקרב את האדם אל ה', וכשהאדם רשע, ה' אינו מעוניין שהאדם יתקרב אליו.

ישנם פסוקים נוספים בתנ"ך שניתן לפרש על-פי הרעיון הנזכר בפסוקנו:

• בתורה מסופר שה' דחה את קרבנו של קין וקיבל את קרבנו של הבל; לפי חלק מהפירושים, הסיבה לכך היתה שקין היה רשע, ועל כך אמר לו ה', בראשית ד7: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" - אם תיטיב את מעשיך, אשא ואקבל את קרבנך (ראו פירושו היפה של רש"ר הירש על הפרשה).
• בלעם הקריב זבחים לה' כדי שיאפשר לו לקלל את ישראל, במדבר כג1: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק: בְּנֵה לִי בָּזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים"; אולם זבח זה, שנעשה מתוך כוונה רעה, היה מתועב על ה', ולעומת זאת תפילתם של בני ישראל התקבלה כי היו ישרים, כפי שבלעם עצמו הודה, במדבר כג10: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ".    "לפי שבלעם אמר לבלק "בנה לי בזה שבעה מזבחות", כלומר הקב"ה חפץ בקרבנות, שכן הוא אומר לו על ידי איוב "ועתה קחו לכם שבעה פרים" וגו'; אמר הקב"ה: רשע! איני חפץ בקרבנותיך, זבח רשעים תועבת ה'; במה אני חפץ? בתפלה, שנאמר ותפלת ישרים רצונו" (רבי יהושע בשם רבי חנינא, ילקוט שמעוני; הובא בקיצור בפירוש רש"י, ובהרחבה אצל רמ"ּד וואלי).
• קהלת ד17: "שְׁמֹר רגליך[רַגְלְךָ] כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים, וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע": "יותר יהיה הקב"ה קרוב לשמוע תפילתך יותר ממה שהיו הכסילים מקריבים כמה זבחים ועולות" (ר' יוסף קרא).

בפרק כא נאמר, משלי כא27: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ":

• בפסוק שלנו נאמר, שזבח רשעים הוא תועבת ה', והכוונה ללמד את האדם עצמו, המרגיש שה' מרחיק אותו, לבדוק את מעשיו לפני שהוא מקריב קרבנות;
• בפרק כא נאמר, שזבח רשעים הוא תועבה, לא רק כלפי ה' אלא גם כלפי החברה, והכוונה ללמד את החברה שלא לקבל קרבנות מאנשים רשעים (פירוט).

ובאותו פרק נאמר, משלי כא3: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לה' מִזָּבַח", כלומר, גם אדם שאינו רשע, עדיף שיעשה צדקה ומשפט מאשר שירבה בזבחים (פירוט).

דקויות

זבח רשעים תועבת ה' - מדוע?

1. כי הזבח עצמו הוא תועבה, "כי מגזל יביאוהו" (אבן עזרא).

2. כי מעשיהם של הרשעים הם תועבה, כמו שנאמר בפסוק הבא, משלי טו9: "תּוֹעֲבַת ה' דֶּרֶךְ רָשָׁע, וּמְרַדֵּף צְדָקָה יֶאֱהָב" (פירוט).

3. כי כוונתם של הרשעים, כאשר הם מביאים את הזבח, אינה שלמה: "לפי שהם הפכפכים ופוסחים תמיד על שתי הסעיפים, עכשיו מביאים זבח לכפר על חטאתם, ולא יעבור זמן מועט שיחזרו עליו ככלב שב על קיאו... ולכן הזבח שלהם הוא תועבת ה' אפילו בעת הביאו, כי הוא יודע את מחשבתם הפגומה שאינם רוצים להתיישב בדרך התיקון" (רמ"ד וואלי; וכן במדרש לגבי בלעם).

ותפילת ישרים רצונו -

פסוק זה הוא המקור לדברי חז"ל: "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים... על העבודה מניין? שנאמר ותפלת ישרים רצונו..." (פרקי דרבי אליעזר טז).

וייתכן שהוא גם המקור להלכה ולמנהג לבקש מצדיקים שיתפללו בעדנו (רמ"א, יורה דעה סימן שלה סעיף י): "רצונו של הקב"ה מתגלה בייחוד בתפילתם של ישרים, שהם הצדיקים" (בלוג השתפכות הנפש). כמובן, ההלכה אינה מתייחסת לכל אדם שמוכר קמיעות או ברכות לפרנסתו, אלא רק לאנשים שהם ישרים וצדיקים, במיוחד בעניינים שבין אדם לחברו; אלה האנשים שתפילתם רצויה ביותר לה'.

זבח לעומת תפילה -

ה' שונא זבח של רשעים ואוהב תפילה של צדיקים - מה לגבי תפילה של רשעים וזבח של צדיקים?

1. המושגים תועבת ה' ורצון ה' הם מושגים קיצוניים, והם רומזים שיש מצבי ביניים, שאינם תועבת ה' אך גם אינם רצונו (ראו פסוקים נוספים עם ביטויים אלה). לפי זה:

• תפילת רשעים, תפילה אישית (לא תפילה ציבורית שהיא תחליף לקרבן), אינה תועבת ה', כי היא אינה יוצרת קשר, בתודעה הציבורית, בין הרשע לבין עבודת ה'; וכמו כן, תפילה שבאה מהלב יכולה להיות התחלה של חזרה בתשובה: "זבח רשעים תועבת ה' - כשעדיין לא שבו מרשעם ולא התפללו על המחילה; ותפילת ישרים - השואלים מחילה בעת הבאת הזבח - התפילה ההיא היא לרצון לה'." (מצודת דוד).
• זבח צדיקים כמובן מקובל על ה', אך אינו רצונו במובן הנעלה ביותר, כי ה' מעדיף תפילה, שהיא רוחנית ובאה מהלב. דעה זו מתאימה להשקפתו של הרמב"ם, שלפיה הקרבנות נועדו רק להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה, הם רק אמצעי ולא מטרה: "עיקר הזבח, אין הנרצה ממנו הזבח עצמו, רק הכוונה, שמראה שמתחרט על חטאיו, או שעם הזבח יתוודה ויתפלל לה' בשפיכת נפשו עם שפיכת דם הזבח... אבל הישרים אין צריכים הזבח, רק התפילה, שזה רצונו, וישמע תפילתם גם בלא זבח" (מלבי"ם).

גם חז"ל אמרו: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (רבי אלעזר, ברכות לב:), והסביר הרב קוק: "התגברות האדם על הנטיות הרעות, ללכת בדרך הטובה והישרה אשר ד' דורש מאתנו, היא בשני אופנים: התגברות פנימית על כוחותיו הרעים ע"י הכרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצונות ההוות בעולם שעלולות לבטל את האדם מאשרו ושלימותו. ולהגביר הטוב בכחות הפנימיים, מיוסדת על זה עבודת התפילה, שהיא עבודה פנימית בלב. והקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכחות הטובים על המפריעים מכחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני. על כן אמר, שגדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שרבת הערך היא ההתגברות הפנימית על כחות עצמו הרעים מהתגברותו על מניעות חיצוניות. כי העסק האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברותו לצד הטוב שבו בעצמו נגד הכחות הרעים הטבועים בעצם טבעו." (עין איה על ברכות ה עג).

אמנם, בפרק כח נאמר, משלי כח9: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה, גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה", כלומר, ה' מתעב גם את התפילה של הרשעים, שאינם רוצים לשמוע בקול תורתו, ולא רק את הזבחים שלהם (פירוט); אולם: "מכל מקום, התועלת של הזיכוך הפנימי הוא דבר מועיל גם כשלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך טובה, מכל מקום "יפה שעה אחת [בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא]". ובזאת גם-כן תיבחן גדולת התפילה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותם שלא כראוי, מכל מקום יש בתפילה יתרון ותועלת מעט." (עין איה על ברכות ה עג).