זבח רשעים תועבה, אף כי בזימה יביאנו

קוד: ביאור:משלי כא27 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי כא27: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ"

כשאדם רשע, הפוגע בזולת, מקריב זבח לה', על הכהנים לתעב את הזבח הזה ולא לקבלו ברצון, גם אם הרשע מביא אותו בתום-לב;

קל וחומר כאשר הרשע מביא את הזבח מתוך כוונת זימה, להתפרסם ולהטעות את הציבור שיחשבו שהוא צדיק.

עצות

נניח שאתם מנהלים ארגון צדקה או מוסד חינוכי שנמצא - כמו רוב הארגונים מסוג זה - בקשיי תקציב, ומישהו מגיע ומציע לכם תרומה נכבדה. לפני שאתם מקבלים את התרומה, יש לבדוק את עברו הפלילי של התורם:

זבח = קרבן, ובמיוחד קרבן שְלָמים, שחלק ממנו ניתן כתרומה לכהנים;   רשע = הפוגע בזולת במזיד;   תועבה = מרוחק ושנוא;   זבח רשעים תועבה = יש לתעב, להרחיק מהמקדש קרבנות שמביאים אנשים רשעים.

אף כי = קל וחומר;   זימה = כוונה רעה או מעשה רע;   אף כי בזימה יביאנו = קל וחומר שיש לתעב ולהרחיק את הקרבנות של הרשעים כאשר הם מביאים אותם מתוך כוונה רעה, כגון: גאוה וזלזול באחרים, הטעיית הציבור שיחשבו שהוא צדיק, תוספת ל"רייטינג" שלו בקרב העם הבא למקדש (כגון פוליטיקאי לפני בחירות); או כשהם מביאים אותם בצורה פסולה (כגון קרבן גזול או פגום).

החצי השני בא להדגיש, שהחצי הראשון - זבח רשעים תועבה - תקף בכל מקרה, גם כשהרשעים מביאים את הקרבן מתוך כוונה טובה ובצורה מכובדת; העובדה שהמביאים הם רשעים מחייבת אותנו להרחיק את הקרבן שלהם, עד שהם יתקנו את מעשיהם כלפי הזולת.

הפסוק מדבר על זבחים במקדש, אך כאמור הזבח כלל גם תרומה לכהנים, ולכן לענ"ד ניתן ללמוד מהפסוק גם על יחס לתרומות באופן כללי - גם תרומה שמביא אדם רשע למוסד חינוכי או ארגון צדקה היא תועבה ויש לסרב לקבל אותה, קל וחומר אם כאשר היא ניתנת ממניעים של זימה, כגון כאשר הפושע מעוניין ליצור לעצמו תדמית חיובית על מנת להמשיך בפשעיו. 

מותר לקבל תרומה מאדם רשע רק אם הוא חזר בתשובה ומעוניין לתת תרומה כדי לכפר על פשעיו. במקרה זה הוא צריך קודם-כל להתוודות על פשעיו, ולהגיד בפירוש שהוא מביא את התרומה כדי לכפר על פשעיו, ולא לנסות להשתמש בתרומה על-מנת ליצור לעצמו תדמית של אדם שלא חטא מעולם, שהרי, משלי כח13: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב - יְרֻחַם" (פירוט).

ישנן כמה הלכות מעשיות המיישמות את העיקרון " זבח רשעים תועבה ":

א. אסור להקריב קרבנות של רשעים גם לאחר שהוצאו להורג, כגון בעיר הנידחת: "היו בה קדשים: קדשי מזבח ימותו, קדשי בדק הבית יפדו, ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו... ואמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה! - רבי יוחנן אמר: זבח רשעים תועבה" (סנהדרין קיב ב).

ב. אדם שמכחיש חוב שהוא חייב לזולת, ונשבע על כך לשקר, צריך קודם כל לפצות את הזולת ולהחזיר לו את החוב, ורק אחר-כך לכפר על שבועת השקר ולהביא קרבן אשם (ראו ויקרא ה21-26). אם הביא קודם את הקרבן, אסור לכהנים לקבל אותו. כאשר בעל החוב נפטר ואין לו יורשים, החוב עובר לכהנים (ראו במדבר ה6-8), וגם כאן צריך קודם-כל להחזיר את החוב ואחר-כך להביא קרבן אשם: "נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה - יצא, אשם ליהויריב וכסף לידעיה - אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה, ואם לא - יחזיר ויביא אשם אחר; שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו - יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא", "דקנסינהו ליהויריב להחזיר האשם, דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבול אשם מקמי כסף" (משנה בבא קמא ט יב, בבלי בבא קמא קי. רש"י). יהויריב וידעיה הם שני משמרות של כהנים - בני יהויריב הם המשמרת הראשונה ובני ידעיה הם המשמרת השניה; אם החייב נתן את הקרבן לבני יהויריב, ורק אחר-כך - בשבוע הבא - נתן את הכסף לבני ידעיה, קונסים את בני יהויריב ומונעים מהם את הזכות להקריב את הקרבן, כי היה אסור להם לקבל קרבן מאדם שעדיין לא החזיר את החוב.

ג. בדרך כלל, אסור לשתף רשעים בתפילה הציבורית, כי התפילה הציבורית היא במקום קרבן; רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, מתירים להתפלל עם העבריינים, ואומרים בתחילת תפילת ערבית: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". וייתכן שהדבר נובע מהתחשבות בדעתו של רבי יהודה הנשיא, שאמר: "רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר..." (שבועות יב ב).