השבת הרכוש הגזול - שלב ראשון בתיקון

קוד: ביאור:ויקרא ה23 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ויקרא ה23-26: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר... לאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ"

כתב הרב עזריאל אריאל: "הגזל - נטילת רכוש הזולת - הוא אחת העבירות המחריבות את הסדר החברתי. כל חברה, אם רצונה להתקיים, צריכה למצוא דרכים למנוע את תופעת הגזל. ישנם מקומות בהם ידו של הגזלן נכרתת. ישנם מקומות בהם הוא נידון לתקופות מאסר ממושכות. וישנן גם דרכים אחרות.

דרך פשוטה, אך מיוחדת, מתווה לנו התורה: פשוט, להשיב את הגזילה. ואל יהי דבר זה קל בעיניך. הרי חזקה על גזלן שאינו שומר את הגזילה תחת ידו, לבל תהיה בידי הנגזל ראיה מרשיעה. הוא מוכר את החפץ הנגזל. וככל אדם הנהנה מדבר שלא עמל בו, חזקה עליו שמיהר לבזבז את התמורה שקיבל.

הדבר הראשון הנדרש ממנו הוא לשאת באחריות לתוצאות: להשיב את הגזילה. בלי זה - אין כפרה. גם אם יביא את כל קרבנות החטאת והאשם שבעולם. גם אם ילקה עשר פעמים ל"ט מלקות. גם אם יתענה ארבעים תעניות. גם אם ישב עשרות שנים בבית הסוהר. גם אם ישוב בתשובה - לא יתכפר לו, עד אשר ישיב את הגזילה לבעליה. הוא שאמרה התורה: קודם כל - "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" (=ביום שבו הוא מכיר באשמתו). ורק אח"כ (בפסוק 25): "ואת אשמו יביא לה'".

התביעה לשלם את המחיר המלא לנגזל - עד כמה שהיא מינימאלית - קשה היא ביותר. חובת ההשבה אמורה בכל תנאי. שום תירוץ אינו מתקבל:

• הגזלן לא יוכל הגזלן לטעון שהנגזל הלך לו למדינת הים. אם אינו כאן, על הגזלן ללכת אחריו אפילו למדי.
• אם מת, ישלם ליורשיו.
• אם אינו יודע מיהו, עליו לברר.
• ואם אין לו ממה לשלם, אמנם אין בית הדין מוכר לעבד אלא גנב שאין בידו לשלם, אבל את עיקרון האחריות המוחלטת מקבל מכאן גם הגזלן. כי אם רוצה הוא כפרה שלימה, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ישיב את הגזילה לבעליה. רק אז יקיים בו הכתוב (בפסוק 26): "וכפר עליו הכהן לפני ה', ונסלח לו...".

ומי יודע, אולי דרך זו, שמתווה לנו התורה, היא גם דרך יעילה יותר להילחם בגל הגואה של הפשיעה?".

----

הרב עזריאל אריאל הסביר באופן נפלא את המשמעות המעשית העקרונית של הפסוק, אך עדיין יש להסביר את משמעותו המדוייקת של הפסוק בהקשרו:

ויקרא ה23-26: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר; וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לה', אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה', וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ."

הפרשה מפרטת שלושה דברים שצריך לעשות כדי לזכות במחילה:

• להחזיר לרעהו את הרכוש המגיע לו - "והשיב את הגזלה אשר גזל";
• להוסיף חמישית על רכוש זה - "וחמשתיו יוסף עליו";
• להביא קרבן אשם - "ואת אשמו יביא לה'".

הפסוק נמצא בפרשה העוסקת ב מועל, כלומר, אדם המחזיק בידו רכוש ששייך לרעהו, כופר בעובדה שהרכוש בידו, ונשבע על כך בשם ה'. זוהי עבירה חמורה יותר מאשר גזל, כי המועל משתף את ה' בפשע - הוא משתמש בשם ה' כדי לגזול; ראו גזל בעזרת השם. הפרשה כולה נמצאת בפרק העוסק בקרבנות המכפרים על חטאים - ראו מבנה ויקרא ה. לפי זה, מטרתו העיקרית של הפסוק היא ללמד, איזה קרבן צריך להביא אדם שמעל וחילל את שם ה', כדי לתקן את היחסים שבינו לבין ה'.

בשום מקום בתורה לא נאמר, מה צריך לעשות אדם שגזל ולא מעל - מה צריך לעשות גזלן שנתפס ולא נשבע לשקר!

למרות זאת, נראה מובן מאליו שכל גזלן צריך להשיב את הגזילה. כך הבינו חז"ל, שלמדו מפסוקנו דינים רבים הקשורים להשבת הגזילה (ראו משנה בבא קמא פרקים ט-י).

אם כך, המעשה הראשון שנזכר בקטע - השבת הגזילה - הוא מובן מאליו ומתייחס לכל גנב.

שני המעשים האחרים שנזכרו בקטע - החומש והאשם - נזכרו כבר בפסוקים קודמים ביחס למעילה בקדשים (ויקרא ה 15-16): "נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', והביא את אשמו לה'... ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישתו יוסף עליו..."; מכיוון שהקטע שלנו גם הוא מדבר על מעילה, מובן מאליו שגם כאן יהיה צורך להוסיף חומש ולהביא אשם.

החידוש של פרשתנו הוא לא בכל מעשה בנפרד, אלא בסדר בין המעשים:

• בפרשת המעילה בקודשים, קודם נזכר קרבן האשם, ורק אחריו תשלום החוב למקדש;
• אך בפרשת המעילה ברכוש הזולת, קודם נזכר שיש להשיב את הגזילה, ורק אחר-כך קרבן האשם.

הפרשה באה ללמדנו, שכאשר יש פשע שהוא גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום - קודם-כל צריך לתקן את הצד שבין אדם לחברו, על-ידי השבת הגזילה; ורק לאחר מכן לתקן את הצד שבין אדם למקום, על-ידי הבאת קרבן אשם על השבועה.

הסדר הוא מחייב גם על-פי ההלכה: "המביא גזילו עד שלא הביא אשמו - יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא" (משנה בבא קמא ט יב, בבלי בבא קמא קי.).

ניתן להרחיב את הרעיון לכל פרשת הקרבנות שבתחילת ספר ויקרא (פרקים א-ה): "ומצינו שפרשה זו, תחילתה ואמצעיתה וסופה אזהרה על הגזל: תחילתה - אדם כי יקריב מכם; אמצעיתה - והסיר את מראתו בנוצתה, לפי שהעוף ניזון מהגזל; וסופה - שנאמר והשיב את הגזלה" (כלי יקר); האיסור לגזול את רכוש הזולת משולב בכל פרשת הקרבנות, כדי ללמדנו שעבודת ה' יכולה להתקיים רק כשנזהרים ברכוש הזולת. ראו גם: משמעות הקרבנות בפרשת ויקרא / דוד מאור, אתר צורה.

רעיון דומה נזכר גם בספר משלי:

• משלי טו8: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ" - קרבן אשם שמקריבים אנשים רשעים, שעדיין לא החזירו את הגזילה, הוא מתועב בעיני ה'; אך תפילה של אנשים ישרים, שכבר יישרו את ההדורים בינם לבין האנשים שפגעו בהם, מתקבלת ברצון (פירוט)
• משלי כא27: "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ" - קרבן אשם שמקריבים אנשים רשעים הוא תועבה, והכהנים צריכים למנוע מהם להקריבו עד שיחזירו את הגזילה; הדבר נכון גם אם הם מביאים אותו לשם מצוה, קל וחומר כאשר הם מביאים אותו לשם מזימה רעה של גאוה (פירוט).