קנס על דיבור של פשע

קוד: ביאור:שמות כב8 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

שמות כב8: "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה, עַל כָּל אֲבֵדָה, אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ."

התורה מטילה קנסות על גנבים - לא רק על אנשים שגונבים בידיים, אלא גם על אנשים שגונבים בדיבור. כך ניתן ללמוד מהפסוק: על כל דיבור של פשע הקשור לחפץ מיטלטל כלשהו, בין בעל חיים ובין חפץ דומם, על כל דבר שאבד מאדם אחד, ומישהו אומר כי הוא - החפץ שהתובע טוען ששייך לו - זה חפץ שנמצא אצל אדם אחר, עד השופטים הדנים בשיתוף פעולה עם ה' יובאו הטענות של שני הצדדים, ומי שהשופטים יחליטו שהוא רשע ופשע כנגד חברו בדיבור, ישלם לשני פי שניים מערך החפץ המדובר.

בפסוקים קודמים בפרשה נזכר קנס של כפל על גניבת בהמה (בפסוק 3), ועל גניבת כסף או כלים מבית שומר (בפסוק 6); הפסוק שלנו מכליל את דין תשלומי כפל בכמה כיוונים:

א. על כל דבר פשע

דבר = דיבור; דין תשלומי כפל חל גם על מי שגונב בדיבור, למשל, אדם שקיבל חפץ לשמור עליו (כמו בפסוק 6), והוא טוען שהחפץ נגנב ממנו, ומתברר שהטענה היתה שקרית; גם אדם כזה צריך לשלם פי שניים (ע"פ רש"י).

דבר = דיבור; דין תשלומי כפל חל גם על מי שאומר לעבדו או לשליחו לגנוב, ולפי חלק מהדעות, גם על מי שחושב לגנוב: "משנה: החושב לשלוח יד בפקדון - בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד... גמרא: מנהני מילי? דתנו רבנן: על כל דבר פשע - בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד... ומה תלמוד לומר על כל דבר פשע? שיכול אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו מנין? תלמוד לומר על כל דבר פשע." (מכילתא, בבא מציעא מג ב).

ב. על שור על חמור על שה על שלמה

דין תשלומי כפל חל על כל סוגי המטלטלים: השור, החמור והשה מייצגים את כל בעלי החיים (ראו שור וחמור כדוגמה), וה שלמה מוסיפה גם את החפצים הדוממים, וכל מה שבין בהמה לחפץ.

• חז"ל (בתלמוד בבלי, בבא קמא סב:) דרשו את הפרטים בפסוק בשתי דרכים: "כלל ופרט וכלל" ו"ריבוי ומיעוט וריבוי"; בשתי הדרכים הגיעו לאותן מסקנות: דין תשלומי כפל חל על הכל חוץ מאשר על קרקעות, על עבדים ועל שטרות (וכן על רכוש ששייך להקדש).

ג. על כל אבידה

דין תשלומי כפל חל לא רק על רכוש שהאדם גנב מיוזמתו, או שקיבל לשמירה, אלא גם על אבידה שהוא מצא במקרה. כך פירשו חז"ל (בבא קמא קו ב): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל, מאי טעמא? דכתיב על כל אבדה אשר יאמר"; "... שכן אבידה אף היא פיקדון, ו"שומר אבידה כשומר שכר דמי",  ולפיכך הוא יכול לטעון טענת גנב באבידה - רק לגבי מעשה גניבה, שלגביו גם שומר שכר פטור מלשלם" (רש"ר הירש על שמות כב8).

באופן כללי, כל חפץ שאבד לאדם אחד, והוא טוען שהחפץ נמצא אצל אדם אחר - הטענה מתבררת בבית המשפט ובשבועה, והנמצא אשם בגניבה או בשבועת שקר, משלם פי שניים.

אשר יאמר כי הוא זה

הדיון המשפטי מתחיל רק כאשר יש בסיס כלשהו לטענת התובע - יש עוד מישהו, פרט לתובע עצמו "אשר יאמר כי הוא זה" - אשר אומר שהחפץ, שהתובע אומר כי הוא שלו, הוא זה שנמצא בידי הנתבע (הנושא של "יאמר" הוא נושא סתמי - "יאמר האומר", "יאמר מי שיאמר"). זה יכול לקרות בכמה דרכים:

1. כאשר עד אחד מצדיק את טענתו של התובע; עד אחד לא מספיק כדי לחייב את הנתבע לשלם, אבל הוא מספיק כדי להוכיח שיש בסיס לתביעתו של התובע, ולכן הנתבע חייב להישבע, ואם מתגלה שהוא נשבע לשקר, הוא חייב לשלם פי שניים (רש"י).

2. כאשר הנתבע עצמו מצדיק את טענתו של התובע באופן חלקי - כאשר הוא מודה שהתובע הפקיד אצלו סכום כלשהו (גם אם פחות ממה שהתובע טוען), או שהוא מודה שהתובע הפקיד אצלו אבל טוען שהחזיר או שהפיקדון נגנב: "אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת. מאי טעמא? דאמר קרא כי הוא זה..." (תלמוד בבלי, בבא קמא קו ב; ראו גם שבועות לט ב ורמב"ן על פסוקנו). 

• בלשון ימינו משתמשים בביטוי " כהוא זה " שמשמעותו "כמות כלשהי", "כמות קטנה ביותר" (פירוט); הביטוי הוא כנראה צורה משובשת של הביטוי "כי הוא זה", שמשמעו, בדברי חז"ל, כמות קטנה ביותר.
  

עד האלהים יבוא דבר שניהם

המילה "אלהים" בפסוק זה מציינת את השופטים, והם נקראים "אלהים" כי המשפט נעשה בשיתוף פעולה בין האדם לבין ה' - השבועה לה' היא חלק מרכזי מההליך המשפטי (פירוט).

עד האלהים יבוא דבר שניהם = הדיבורים, הטענות של שני בעלי הדין, יבואו לבחינה ובדיקה לפני השופטים, ואם יהיה צורך בכך - הם גם יחייבו את אחד הצדדים או את שניהם להישבע לפני ה'.

אשר ירשיעון אלהים ישלם שניים לרעהו

אם השופטים ירשיעו את הנתבע, שגנב את החפץ לעצמו ונשבע לשקר - הוא ישלם שניים לתובע; ואם ירשיעו את התובע, שהעליל עלילת שווא - הוא ישלם שניים לנתבע, כמו שנאמר על עד זומם: דברים יט19: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ".

דין תשלומי כפל חל רק במקרה שהשקר נחשף ע"י השופטים - "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו"; אם הפושע התוודה מעצמו, הוא פטור מהכפל, וצריך לשלם רק חומש: "כי יחטא ואשם... ושלם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו" (פירוט):  "'היכן פקדוני?' אמר לו: 'נגנב'. 'משביעך אני!' ואמר 'אמן!', והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל. הודה מעצמו - משלם קרן וחמש ואשם." ( משנה בבא קמא ט ח). הטעם הוא, שכאשר הפושע מודה מעצמו, הוא נותן כבוד למערכת אכיפת החוק וגם חוסך לה עבודה - ראו הסבר במאמר על תשלומי כפל.