קוד: ביאור:שמות כב6 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
שמות כב6-7: "כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ: - אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב - יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. - אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב - וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל האֶלהים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ.
"
אחד המסרים העיקריים של פרשת משפטים היא, שהאדם צריך לשמור על רכושו שלא יזיק לזולת, ולשמור על רכוש הזולת שלא יינזק על-ידו. במסגרת העיקרון הזה, התורה מעודדת את האנשים לקבל על עצמם את רכוש הזולת לשמירה, ומקלה באחריותם של השומרים. כאשר אדם
נותן לזולתו חפץ דומם כלשהו -
כסף או כלים - ומבקש ממנו לעשות לו טובה ו
לשמור עליו בביתו, והחפץ
גֻנַּב - נגנב מביתו של השומר, אז לא צריך מייד להאשים את השומר, אלא קודם כל צריך לחפש את הגנב:
פירושים נוספים - בהמשך.
כל דיני השומרים חלים רק על איש - אדם מבוגר שיכול לקבל על עצמו אחריות לשמירה (תלמוד בבלי שבועות מב., מעשר שני כג., ירושלמי גיטין לב:, עירובין מח:).
כל דיני השומרים חלים רק כשאדם ביקש מרעהו בפירוש
לשמור על החפץ, ורעהו קיבל על עצמו לשמור. אבל אם מישהו רק אמר לרעהו "שים עין" והלך, הוא בכלל לא נחשב לשומר ואין לו כל אחריות על החפץ
(רבי ישמעאל במכילתא).
על-פי הפשט, הפרשה מדברת רק על חפצים דוממים, כמו כסף או כלים; אך חז"ל קבעו שהדין הנזכר בפרשה חל גם על בהמות, ובלבד שהן נמסרו לשמירה בחינם (ראו שומרים בתורה ובהלכה).
עוד למדו חז"ל מהביטוי "כסף או כלים", שדין השומרים מתייחס רק לרכוש שכמותו ידועה: "מה כסף שדרכו להמנות, אף כלים שדרכן להמנות. מכאן אמרו: כל טענה שאינה במדה במשקל ובמנין, אינה טענה
"
(מכילתא); ורק לרכוש שכמותו גדולה ומשמעותית: "מה כלים שנים אף כסף שנים, ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב
"
((בבלי, קידושין יא.))
1. ע"פ הפשט, הפסוק מתאר את האירוע שאכן קרה - החפץ אכן נגנב מבית השומר; לפי זה, מטרת הפרשה היא להבהיר שאחריותו של השומר לגניבה היא מופחתת - הוא צריך לפצות את בעל החפץ רק במקרה שהוא התרשל בשמירה או השתמש בחפץ לתועלתו, כפי שפירשנו למעלה. וכך אמרו חז"ל על פסוק זה: "בגנב עצמו הכתוב מדבר
"
(בבלי בבא קמא סג:, הדעה השניה; וכן פירש בתורה תמימה).
2 ויש שפירשו שהפסוק מתאר רק את טענתו של השומר - הוא טוען שהחפץ נגנב ממנו, אך ייתכן שהוא משקר והוא עצמו הגנב: "בטוען טענת גנב הכתוב מדבר
"
(בבלי בבא קמא סג:, הדעה הראשונה). והמפרשים הסבירו דעה זו על-פי הפסוקים בכמה דרכים:
אך לענ"ד הדין של "טוען טענת גנב" נזכר בפסוק 8 (ראו קנס על דיבור של פשע), והפסוקים שלנו מדברים על גניבה שבאמת קרתה.
עוד למדו חז"ל מהמילים "וגונב מבית האיש
", שדין גניבה חל רק כאשר החפץ נגנב מביתו של בעל החפץ או של השומר, אבל לא מבית הגנב; מכאן "הגונב מגנב - פטור מתשלומי כפל" (לא פטור לגמרי כפי שמקובל לחשוב, אלא רק פטור מתשלומי כפל).
דין תשלומי כפל כבר נזכר בפסוק 3. מדוע הוא נזכר כאן שוב? שתי תשובות:
1. פסוק 3 מתייחס לגניבת בהמות, והפסוק שלנו מתייחס לגניבת חפצים דוממים; ע"פ הרב אלחנן סמט, יש חשיבות עקרונית לחלוקת הדינים בפרשת משפטים על-פי רמתו של הניזק - אדם, חי, צומח דומם; ולכן גם דיני הגניבה התפצלו (ראו תשלומי כפל על גניבת בהמה).
2. מטרת הפסוק היא להקל באחריותו של השומר, מכיוון שהוא קיבל על עצמו לשמור על רכושו של חברו בחינם; לכן הפסוק קובע, שלפני שבכלל מטרידים את השומר בחקירות ושבועות, צריך קודם לחפש את הגנב, ואם מוצאים את הגנב, הוא משלם שניים והשומר פטור.
1. ע"פ הפשט, המילים " אם לא ימצא הגנב " מדברות על מצב שהחפץ אכן נגנב, אבל לא הצליחו למצוא את הגנב (כך פירשו במכילתא).. הדין במקרה זה הוא " ונקרב בעל הבית אל האלהים ", כלומר השופטים צריכים לחקור את השומר ולהשתמש גם בהשבעות על-פי הצורך (ראו אלהים = דיינים הפועלים בשיתוף פעולה עם ה') כדי לברר אם יש להטיל עליו את האחריות לאבדן החפץ.
האחריות של השומר מתחילה רק אם הגנב לא נמצא כלל. אבל אם הגנב נמצא, גם אם הוא לא יכול לשלם, השומר פטור (מכילתא, מלבי"ם).
2. אך יש שפירשו שהפסוק מדבר "בטוען טענת גנב
"
(תלמוד בבלי, בבא קמא סג), כלומר הוא מדבר על מצב שבו החפץ בכלל לא נגנב - השומר שיקר כשטען שהחפץ נגנב, למעשה הוא מחזיק את החפץ אצלו. הדין במקרה זה כתוב בפסוק 8, כפי שהסביר רבא
(תלמוד בבלי, בבא קמא סג): "אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו
גנבו -
ישלם שנים
". לפי זה, המילים "
ונקרב בעל הבית אל האלהים " הן המשך של התנאי - "אם יתברר שבכלל
לא נמצא גנב, ובנוסף לכך, עוד קודם לכן, בעל הבית ניגש אל השופטים ונשבע בשם ה' שהוא לא גנב - רק במקרה זה
ישלם שנים ": "טוען טענת גנב... משלם תשלומי כפל, אבל... טוען טענת אבד - לא משלם תשלומי כפל; ואפילו טוען טענת גנב, בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל.
"
ראו
רשב"ם, שפירש את הפסוק בשתי הדרכים.
הביטוי " שלח ידו במלאכת רעהו " משמעו "השתמש ברכושו של רעהו כאילו היה רכושו הפרטי" (פירוט).
המשפט "
אם לא שלח ידו במלאכת רעהו " מציין את המטרה של חקירת השופטים - הם צריכים לברר אם השומר אכן לא השתמש ברכושו של רעהו כרכושו הפרטי. אם אכן לא השתמש בו, הוא פטור מתשלום על הגניבה; אך אם השתמש בו, הוא חייב בתשלום: "כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין
"
(רמב"ן).
אִם לֹא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לֹאביון" - איוב מתכוון להגיד "אני נשבע שבכיתי לקשה יום ושעגמה נפשי לאביון" (פירוט ופסוקים נוספים). לפי זה, אילו הפסוק שלפנינו היה מביא את נוסח השבועה, המשמעות היתה "אני נשבע ששלחתי ידי במלאכת רעי", וזה כמובן לא ייתכן, הוא הרי צריך להישבע שלא שלח ידו. הנוסח המתאים לשבועה במקרה זה הוא "אם שלח ידו במלאכת רעהו" (שד"ל).