קוד: תשלומי כפל בתנ"ך
סוג: פירוש
מאת: אראל
אל:
אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים, שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" (פירוט)
כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם" (פירוט)
עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (פירוט)
העיקרון של ענישה מידה כנגד מידה נזכר בתורה למשל בפרשת עד שקר:
דברים יט19: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ
".
אולם, לא כל מי שגורם נזק לרכוש הזולת חייב בתשלומי כפל. למשל:
בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ" או שור שלא שמר עליו: שמות כא36: "
אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ" (פירוט)
וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא, אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר; וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ." (פירוט)
מודה בקנס פטור". לפי זה, גזלן שלא הודה באשמה יהיה חייב בתשלומי כפל כמו גנב; כך גם אדם שקיבל חפץ לשמור עליו, טען שהחפץ אבד, ונתפס כשהחפץ בידו, וכיוצא בזה.
דין תשלומי כפל אינו חל על
גזלן (= הלוקח בגלוי), או על
הטוען טענת אבד (= שומר שטען שהחפץ נגנב והתברר שהחפץ בידו): "'היכן פקדוני?' אמר לו 'אבד'.
'משביעך אני!', ואמר 'אמן!', והעדים מעידים אותו שאכלו, משלם
קרן.
הודה מעצמו, משלם
קרן וחמש ואשם. 'היכן פקדוני?', אמר לו 'נגנב'.
'משביעך אני!', ואמר 'אמן!', והעדים מעידים אותו שגנבו, משלם
תשלומי כפל.
הודה מעצמו, משלם
קרן וחמש ואשם.
"
(משנה בבא קמא ט ז); ראו גם
קנס על דיבור של פשע.
בנוסף, אדם שגנב או טען טענת גנב והודה לפני שנתפס - גם הוא פטור מתשלומי כפל.
למרות שבכל המקרים הפושע זמם לגרום נזק לרכוש הזולת, כל פושע ביצע את זממו באופן אחר, ולכן דינם שונה. מה הסיבה להבדל?
1. פגיעה בכבוד ה' - אדם שמסתיר את מעשיו מבני אדם מראה שהוא מפחד מבני אדם יותר משהוא מפחד מה': "זה [הגזלן] השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה [הגנב] לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו,
כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת,
שנאמר (
ישעיהו כט15
)
הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו' וכתיב (
תהלים צד7
)
ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וכתיב (
יחזקאל ט9
)
כי [אמרו] עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה
"
(רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בבא קמא עט.), "למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה: אחד זימן
את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את
בני המלך. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר: זה שזימן את בני העיר ולא זימן את
בני המלך.
"
(רבי מאיר בשם רבן גמליאל, שם), "הגנב, כיוון שירא מדין של מטה ואינו ירא מדין של מעלה,
הרי הוא כופר בהשגחה ובשכר ועונש של מעלה. אבל הגזלן אינו כופר (בהכרח)
בכל זה. שהרי גם מדין של מטה, שהוא רואה בחוש, אינו ירא. אלא שהוא מחשיב
לו (מעדיף) מה שהוא נשכר בגזילו, יותר ממה שהוא מפסיד בעינם של מטה ושל
מעלה
"
(מהרש"א, חידושי אגדות שם). זו הסיבה שהמודה בגניבה פטור - שהרי בכך שהודה הוא ויתר על כבודו בעיני בני אדם ונתן כבוד לה'.
הגזלן שולח ידו אל דבר שעליו שמירתו האישית של בעליו; הגנב מוצא את הדבר כשהוא מוגן על-ידי שמירת החוק הכללית. גזל הוא אפוא פשע רגיל, הפוגע בזכות הבעלות של הפרט; גניבה היא פשע כפול: היא פוגעת בזכות הבעלות של הפרט, וגם בשמירת החוק של הכלל. כאשר יצא הפרט מביתו, העמיד את חפציו תחת חסות שמירת החוק של הכלל, והרי שמירת חוק זו הוא יסוד היסודות של חברת בני המדינה המאוגדים באיגוד משפטי. במקום שבו אין לסמוך על שמירת חוק כללית זו, אין אדם יכול להעלים את עינו מכל מטלטליו אפילו לשעה קלה. לפיכך משלם הגנב תשלומין לנגנב כשיעור ערך החפץ הגנוב, ומוסיף תשלום באותו שיעור עצמו בעבור שניאץ את עיקרון שמירת החוק הכללית בפוגעו בו. בהיות הוא עצמו אחד מן הרבים המאוגדים בכלל, כביכול הועמד החפץ גם תחת חסותו שלו, ובמקום להגן עליו - לקחו לעצמו. משום כך אין הגנב מתחייב בקנס אלא על-ידי נציגות הכלל, שהוא בית הדין, שכן הנגנב כשלעצמו אין לו תביעה על הקנס מתוך הפשע שבוצע בו. ואם בא הגנב והרשיע את עצמו, הרי שבכך השיב לממשלת החוק הציבורי את כבודה, והקנס נעשה למיותר" (רש"ר הירש על שמות כא לז)." כמו כן יש כאן פגיעה במשטרה - אדם שמסתיר את פשעיו דורש מהמשטרה להתאמץ יותר ולהשקיע משאבים רבים יותר במציאתו - במקום ללכת ישירות לביתו של הגזלן וללכוד אותו, עליהם לחקור חשודים רבים עד שמוצאים את האשם. מסיבה זו, גם שומר הטוען שהחפץ ששמר עליו נגנב ממנו, והתברר שהחפץ נמצא אצלו משלם תשלומי כפל - הוא מטריח את המשטרה לחקור ולחפש אחרי גנב שאינו קיים; אך אדם שהודה במעשיו פטור מכפל, כי הוא מקל על המשטרה.
3. עבירה נסתרת היא בעלת שכיחות גבוהה יותר: "ואמנם, היות הגזלן לא יחויב לשלם דבר נוסף על צד הקנס... הוא מפני מיעוט
מציאות הגזל, שנזק הגנבה יותר נמצא מן הגזל, שהגנבה אפשר בכל מקום והגזל
אי אפשר בתוך המדינה כי אם בקושי. ועוד, שהגנבה אפשר בדברים הגלויים
ובדברים המוצנעים, והגזל אי אפשר אלא בנגלה, ואפשר לאדם להשמר מן הגזלן
ולעמוד כנגדו, ואי אפשר כן עם הגנב. ועוד, שהגזלן ידוע, ויבוקש וישתדלו
להוציא מידו מה שלקח, והגנב אינו ידוע. ומפני אלו הסבות כלם חייבו הגנב
קנס, ולא חייבו הגזלן קנס.
"
(רמב"ם, מורה נבוכים ג מא). עבירה נסתרת גם פוגעת במסגרת הנורמטיבית של החברה: "הגנב מבקש להישאר בתוך המסגרת הנורמטיבית של החברה, והוא מוסיף ממד של
צביעות וכפירה למעשיו בשעה שהוא מסתיר את מעשיו מעיני הזולת, משל אין עין
צופייה מלמעלה. לעומת זאת, הגזלן רחוק מן הנורמה עד למאוד, והוא אינו מנסה להיסתר
מעיני איש. הוא אינו כופר בהקב"ה ואינו צבוע. פשוט - הוא חריג מאוד ורחוק
מאוד... המשפט נלחם ביתר שאת בתופעות דווקא כשהן מתרחשות אצל בני אדם
נורמטיביים: ככל שמדובר בתופעה רווחת יותר, כן חריפים הם יותר אמצעי
ההתמודדות בה וגוברים הניסיונות לשרשה, גם אם התוצאה הרכושית אינה שונה
ממקרים אחרים...
"
(על הגנבה ועל הגזילה ומה ביניהן / אברהם וינרוט).
4. הסתרת העבירה מחייבת גם את הנפגע עצמו להשקיע יותר משאבים בחיפוש האשם, ובנוסף לכך היא גם גורמת לו עוגמת נפש רבה יותר - ראו
אסור להסתיר פשעים בין אדם לחברו. "הגזלן נוהג אמנם באלימות ובחוזק יד, אך דווקא מפני שמעשיו
גלויים לכל, ניתן על נקלה לאתרו ולזהותו. הגנב - לעומת זאת - עושה מעשיו
בסתר, ובכך מביא הוא למעגל נרחב של חשד - בכשרים, ולמשבר אמון קשה
בחברה... מעשי גניבה, רצח או אונס הנעשים במסתרים ונותרים בלתי מפוענחים,
אינם רק עניין לסיפורי בלשים. עלולים הם לערער עד יסוד את כל המרקם
החברתי, כדברי הנבואה המרה ערב החורבן: "איש מרעהו השמרו, ועל כל אח אל
תבטחו" (ירמיה ט3), על כן ראוי הגנב לתשלומי כפל, ומלבד השבת הקרן לבעלים
עליו לפצות דווקא אותו על עגמת הנפש הכפולה בשל תעלומת הגניבה, ועל כל
החששות והחשדות שנלוו לה.
"
(הרב חנן פורת, "מעט מן האור" משפטים ה'תשס"ב). גם שומר הטוען טענת גנב גורם לבעלים לחשוד באנשים רבים שאולי הם הגנבים, ולכן דינו דומה לגנב; אך גנב המודה במעשיו מקל על הבעלים, ולכן פטור מכפל.
והמסקנה לימינו: "אמנם אין דיני קנסות נוהגים בימינו מדין תורה, אך מחוקקי
ישראל המופקדים על דיני מלכות וממשלה.מן הראוי שיקחו יסוד זה לתשומת לבם,
ויחמירו בעונשם של מועלים, גנבים ואנסים העושים מעשיהם בסתר, מעלימים ראיות
ויוצרים משבר אמון חמור. לא רק תקנת יחיד היא, אלא תקנת הציבור!
"
(הרב חנן פורת, "מעט מן האור" משפטים ה'תשס"ב).