מעילה בעזרת השם

קוד: ביאור:ויקרא ה21 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ויקרא ה21-22: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בָּהּ', וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ, אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֵשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה..."

התורה מחמירה במיוחד בעונשם של פושעים, המשתפים את ה' בפשע שלהם באמצעות שבועת-שקר. אדם שהיה חייב לחברו כסף או רכוש, הכחיש את החוב ונשבע לשקר - נחשב גם לחוטא וגם למועל בה', וכשיודה שחטא וירצה לחזור בתשובה, יהיה עליו להחזיר את הרכוש הגנוב בתוספת קנס של חומש (ראו בפסוקים הבאים), וכן להביא קרבן אשם.

מעל = שימוש בדבר קדוש לה' לתועלת אישית.

ומעלה מעל בה' = כמו כמה פסוקים לפני כן: ויקרא ה15: "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל, וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה'...". שם מדובר על רכוש שהוקדש בפירוש לה', למשל בהמה שהוקדשה להקרבה על המזבח או חפץ שהוקדש לבדק הבית; כאן מדובר על רכוש הזולת, שהתקדש לה' בזכות השבועה:

התובע דרש מהנתבע שיישבע שהחפץ אינו ברשותו, ולאחר שנשבע, הוא ויתר לו על החוב (שמות כב10): "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ, וְלָקַח בְּעָלָיו, וְלֹא יְשַׁלֵּם" בעל החפץ לקח את השבועה ופטר את הנתבע מלשלם לו; הוא המיר את רכושו בשבועה בשם ה'. בכך הוא שיתף את ה' ברכושו, והפך את הרכוש לקדוש לה'.
מכיוון שהנתבע נשבע לשקר, ולמעשה החפץ כן היה ברשותו והוא השתמש בו לתועלתו, הוא למעשה מעל ברכוש מקודש לה'.

כִּחֵש = התעלם מקיומו או מזכויותיו של הזולת.

וכיחש בעמיתו = התעלם מזכויותיו של עמיתו, התעלם מהחוב שלו כלפי אדם אחר.

הפסוקים מתארים אדם שפגע ברכושו של רעהו בדיבור, בכך שהכחיש שהוא חייב לו כסף, ואז נשבע על הכחשתו. ההכחשה עשויה להתייחס לכמה סוגים של חוב:

• פיקדון = חפץ שהוא קיבל כדי לשמור עליו;
• תשומת יד = דבר שרעהו שם בתוך ידו באופן שיוכל להשתמש בו, כגון כסף שהוא קיבל כהלוואה או לצורך עסק (רש"י, הופמן);
• גזל = חפץ או כסף שהוא לקח בגלוי, אך עכשיו הוא מכחיש שהרכוש נמצא אצלו (למשל, הוא טוען שהגזילה אבדה, או שכבר החזיר אותה).
• עושק = חוב שמגיע לזולת ועדיין לא ניתן לו, כגון שכר שכיר.
• אבידה = חפץ שמצא והיה עליו להחזיר לבעליו. 

כל אלה הם פרטים, אבל יש להם מכנה משותף - כולם מתיחסים לתביעה על רכוש ששייך לתובע מן הדין: "התובע חברו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם" (רמב"ם, הלכות שבועות ז א). לפי זה, הדין כולל גם הונאה במסחר: "כגון המערב מים ביין...", וגם חבלה גופנית שיש לשלם עליה פיצויים: "כגון חובל אדם באדם..." (ספרא ויקרא שעה). אולם ישנם מקרים רבים שאינם נכללים בכלל זה:

• תביעה על קנס היא פחות חמורה, ואינה מחייבת את המכחש בתשלום חומש, כי הקנס אינו רכוש ששייך מן הדין לתובע: "תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהיה חייב לשלם, כגון שתבעו בקנס, שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, וכפר ונשבע - הרי זה פטור משבועת הפיקדון, וחייב משום שבועת ביטוי" (רמב"ם, הלכות שבועות ז ב; ראו גם בבלי כתובות מב).
• שבועת שקר על עניין שאינו קשור לממון היא פחות חמורה, ואינה מחייבת את המכחש בתשלום חומש: "וכחש בעמיתו - יכול בדברים? ת"ל "בפקדון", שהוא של ממון, יצא דבר שאינו של ממון." (ספרא  ויקרא שעג).
• גם שבועת שקר על עניין הקשור לממון, כאשר השבועה אינה גורמת לזולת להפסיד את ממונו, אינה מחייבת את המכחש בתשלום חומש: "וכחש בה - פרט למודה בעיקר. כיצד? 'שורי גנבת' והוא אומר 'לא גנבתי'; 'מה טיבו אצלך?' - 'אתה מכרתו לי / אתה נתתו לי במתנה / אביך מכרו לי / אביך נתנו לי במתנה / אחר פרתי רץ / מאליו בא אצלי / תועה בדרך מצאתיו / שומר חנם אני עליו / שומר שכר אני עליו / שואל אני עליו, ונשבע והודה - יכול יהא חייב? תלמוד לומר וכחש בה - פרט למודה בעיקר... דקאמר ליה 'הילך'" (רבא, בבא קמא קה ב), כלומר, אם המכחש מחזיר לתובע את ממונו, אך ממשיך לטעון שהוא לא גנב אותו ואף מוכן להישבע על כך - גם אם יתברר ששיקר, לא יצטרך לשלם חומש, כי השבועה לא גרמה לזולת הפסד ממוני.
• תביעה על דברים שאינם מטלטלים אינה מחייבת את המכחש בתשלום חומש: "וכחש כלל בפקדון פרט או מכל חזר וכלל; כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון" (רבנן, בבא קמא קיז ב, שבועות לז ב)

דיני החזרת הגזלה, והקנס שיש להוסיף עליה, מפורטים בפסוקים הבאים.