ראשי>הבדלים>התאמת פסוקים>
ראשי>האתר למקוריות במצוות>כלל המצוות>סולם עדיפויות במצוות>קרבנות לעומת ערכים אחרים>

קרבנות לעומת מצוות בין אדם לחברו וערכים נוספים (חסד, דעת אלהים, צדקה, משפט)

קוד: קרבנות לעומת מצוות בין אדם לחברו בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: אראל (הגהה: יעל)

אל:

כמה פסוקים בתנ"ך מלמדים, שה' מעדיף מצוות וערכים מסויימים על-פני קרבנות, למשל:

מדוע התנ"ך מציג, כניגוד לערכים שבין אדם לחברו, דווקא את הקרבנות? והרי יש עוד הרבה מעשים שאנשים עושים - אוכלים ושותים (מעבר למינימום ההכרחי), קונים רכוש ומבלים; מדוע אדם שרוצה להשקיע במצוות שבין אדם לחברו, צריך לקצץ דווקא בקרבנות - מדוע שלא יקצץ בדברי מותרות?

1. יש שהסיקו מפסוקים אלה, שה' מתנגד לקרבנות באופן עקרוני.

2. אפשר לפרש שהפסוקים מתייחסים לרשעים - אנשים שעוברים עבירות חמורות בין אדם לחבירו; ומטרתם ללמד, שאנשים שעוברים עבירות בין אדם לחברו לא צריכים להקריב קרבנות כלל (ראו זבח רשעים תועבה, תנאי העליה למקדש).

3. ייתכן שהפסוקים מתייחסים למצב של התנגשות - כשיש התנגשות בין שתי מצוות, ואי-אפשר לקיים את שתיהן - יש להעדיף את המצוה שבין אדם לחבירו, על-פני הקרבן או התפילה.

אחד האנשים שהקפידו במיוחד על נושא זה היה הרב ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. הנה כמה דוגמאות (ע"פ הרב דב כץ, "תנועת המוסר", חלק א, עמ' 326-):

  • בימי ביקורו של רבי ישראל בקובנה, התארח בבית ידידו הנדיב ר' יעקב כרפס. בשעת נטילת ידיים לסעודה, הרגישו שרבי ישראל מקמץ מאד במים, עד לכדי שיעור נטילה מצומצם, ואיננו מהדר ליטול ידיו בשפע, כנהוג. כשבעל הבית שאלוהו לפשר דבר, השיב שהוא ראה שהמשרתת מביאה את המים ממרחק במעלה ההר, והיא קורסת תחת כובד משאה כשהיא נושאת את האסל על כתפה, ואין מן הדין להיות מהדר במצוות על חשבונם וכתפם של אחרים.
  • נוהגים בסוף חודש אלול ובעשרת ימי תשובה, לקום בחצות הלילה או בהשכמה ל"סליחות". ויש אשר תוך זריזות המצוה, נכשלים בכמה עבירות:  אין זה מקרה נדיר, שהאיש הזריז יקים רעש בקומו ויעורר את כל בני הבית, ואולי גם את הגרים בשכנותו.  לפעמים, ישנם ביניהם חולים ותינוקות, שהוא גורם להם בזה צער ומכאובים.  ויש אשר יאיץ בעוזרת ביתו לקום בעוד לילה להכין לו תה.  ואם היא יתומה או אלמנה, כרגיל ברוב המקרים, הריהו עובר בזה משום "כל אלמנה ויתום לא תענון".
  • כשישב בעיר סלנט, קרה פעם שלא יכול להיות נוכח בעת אפיית המצה השמורה שלו, שהיה, כאמור, מדקדק בה מאד בהידורים מיוחדים. תלמידיו, שקיבלו עליהם את ההשגחה במקומו, ביקשוהו לתת להם הוראות - באילו הידורים להיזהר ביותר. רבי ישראל ציווה אותם להיזהר, בעיקר, לא לצער את האישה העוסקת בלישת הבצק ולא להאיץ בה - תוך זהירות וזריזות המצוה - למהר בעבודתה, באשר היא אלמנה עלובה, ויש בזה משום לאו " לא תענון " [יעקב מרק 78 ועוד]. "אין כשרות המצות שלמה", הוסיף רבי ישראל, "בהידוריהן שבהלכות פסח לבד, כי אם דקדוקיהן גם בדיני חושן משפט".
  • אחד מתלמידיו האמידים של רבי ישראל, הזמינו פעם לארוחות שבת... אחרי שרבי ישראל שמע את כל פרטי הליכותיו, הסכים לקבל את ההזמנה רק בתנאי שיקצרו בסעודת ליל שבת בשעתיים. באין ברירה, קיבל תלמידו את התנאי הזה והפעם מיהר מאד בשולחנו, אכלו מנה אחר מנה, ולא הספיקה לעבור שעה וכבר הגישו "מים אחרונים" לברכת המזון. לפני ברכת המזון, פנה בעל הבית אל ר' ישראל ואמר: "ילמדני רבי! איזה פגם מצא בהנהגת שולחני?". רבי ישראל לא ענה דבר, ורק ביקש להזמין את האלמנה המבשלת ואמר לה: "אנא סלחי לי, גברת, על אשר עייפתי אותך הערב, ובגללי נאלצת למהר ולהגיש בלי שהות מנה אחר מנה, שלא כדרכך". "כל הברכות תחולנה על ראש הרבי!", השיבה המבשלת, "הלואי שכבודו יתארח בביתנו בכל לילי השבתות. בעל הבית שלי רגיל להאריך בסעודה עד שעה מאוחרת בלילה, ואני עייפה מעבודתי במשך כל היום, עד שרגליי כושלות ממש מרוב לאות. והנה, הודות לרבי, הזדרזו הערב, ואני כבר חופשיה ללכת לביתי ולנוח". אז פנה ר' ישראל לתלמידו ואמר: "בתשובתה של אלמנה מסכנה זו, תמצא גם אתה תשובה לשאלתך ופתרון לתמהונך. אמנם הנהגתך נאה מאד, אבל במה דברים אמורים? אם איננה פוגעת באחרים". [מפי הרב דב מאיר רובמן בשם הישיש שכביץ].
  • גם הזהירות הזו לא נעשתה אצל ר' ישראל שיגרה, ובכל מקרה, היה שוקל את הנהגתו לפי מיצוי ההלכה שבאותו מעשה. פעם, בליל יום טוב ראשון, התאחר רבי ישראל כמה זמן שלא כמנהגו, וכל הציבור חיכה לו בתפילה. הדבר היה תמוה בעיני הקהל. כשבא בשעה מאוחרת לבית הכנסת, סיפר שבאותו יום הגיע לעיר גדוד של אנשי צבא, והיה צורך להזמין בשביל החיילים היהודים מאכל כשר. ולדאוג להזנה כשרה לחיילים היהודים - סיים רבי ישראל - מחויב כל הקהל, ואף גם העוזרת ["שערי ציון" חוברת כסלו-שבט תרצ"ג נו].

ויש דוגמאות רבות נוספות.

4. וייתכן שהדבר תלוי באופיו של כל אדם ואדם: יש אנשים, שהקרבת קרבנות, או התפילות הקבועות בימינו, דורשות מהם, מעבר להוצאה הכספית, גם משאבים נפשיים ניכרים, וכתוצאה מההתעסקות הרבה בהם, לא יהיה להם כוח לדקדק בערכים שבין אדם לחברו; אנשים כאלה צריכים להשקיע יותר בערכים שבין אדם לחברו (ראו החובה לקבוע סדרי עדיפויות).

אולם, יש אנשים שהקרבנות או התפילה דווקא מחזקים אותם מבחינה נפשית - עוזרים להם להתקרב אל ה', לשפר את מידת הנדיבות וכו'; וכדברי חז"ל "מצוה גוררת מצוה". עבור אנשים כאלה, הקרבת הקרבנות או התפילה יגרמו שהם בסופו של דבר ישקיעו יותר גם במצוות שבין אדם לחברו.

כל אדם צריך להכיר את עצמו היטב, ולדעת את ההשלכות הנפשיות של כל פעולה שהוא עושה, ולפי זה לקבוע את סדרי העדיפויות שלו.

לעיון נוסף

ע"פ הגר"א (על משלי כא3), כל אחד מהערכים שנזכרו בפסוקים אלה עומד כנגד סוג אחר של קרבן:

  • צדקה, שאדם נותן לעניים מרכושו - כנגד זבח נדבה, שאדם נותן כדי לכבד את ה' מרכושו.
  • משפט, דין והתחייבות שאדם מתנהג על-פיהם - כנגד זבח נדר, שאדם נותן כדי למלא התחייבות קודמת.
  • חסד, שאדם עושה עם הזולת בגופו - כנגד זבח תודה, שאדם מביא כדי להודות לה' על כך שעשה איתו חסד והציל את גופו ממוות.
  • דעת אלהים, אמונה ומחשבות נכונות על ה'; והצנע לכת עם אלהיך, להיות עם ה' גם במחשבות שחושבים בסתר - כנגד עולה, שבאה לכפר על הרהורים רעים (ראו אבן עזרא על ויקרא א).
  • ואני הקטן מוסיף - שלוה, שלום בין בני אדם, כנגד זבח שלמים.

לפי זה ניתן להסביר את הפסוקים שהבאנו בתחילת המאמר:

  • משלי כא3: ה' מעדיף שהאדם יתנדב מרכושו לעניים (צדקה) מאשר שיתנדב מרכושו לזבחים, ושימלא את התחייבויותיו כלפי הזולת (משפט) מאשר שיעשה נדרים והתחייבויות שקשורים להבאת זבחים.
  • הושע ו6: ה' מעדיף שהאדם יעזור לזולת בגופו (חסד) מאשר שיקריב לו זבח - זבחי תודה על כך שהציל את גופו, ושיתקרב אל ה' במחשבותיו (דעת אלהים) מאשר שיקריב לו קרבנות עולה כדי לכפר על הרהוריו (פירושים נוספים).
  • מיכה ו6-8: ה' מעדיף שהאדם יעשה משפט מאשר שיקריב בכור כדי לכפר על פשע שחטא, שיעשה חסד מאשר שיקריב לו אלפי אילים כקרבן תודה, ושיצניע לכת בהתנהגותו ומחשבותיו מאשר שיביא לו עולות לכפר על הרהוריו (פירושים נוספים)
  • משלי יז1: ה' מעדיף שיהיה שלום ושלוה בין בני האדם, מאשר שיביאו זבח שלמים שנועד לעשות שלום בינם לבין ה' (פירושים נוספים).
ראו:

תגובות