הקשר בין קרבנות לבין שלוה ומריבה

קוד: ביאור:משלי יז1 בתנ"ך

סוג: תוכן1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי יז1: "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ, מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב".

טוב יותר להקריב לה' פת לחם פשוטה וחרבה (יבשה) בשלוה ושלום, מלמלא את בית המקדש בזבחי שלמים יקרים תוך כדי מריבות בין אדם לחברו.

הקבלות

בפסוק זה ישנם כמה מושגים שמזכירים קרבנות:

• פת = אחד מסוגי המנחות, ויקרא ו14: "מִנְחַת פִּתִּים".
• חרבה = יבשה, בלי שמן; המושג נזכר גם הוא בקשר למנחות, ויקרא ז10: "מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה".
• זבחים = קרבנות שלמים מבשר בהמה, ויקרא ג1: "וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב...".

לפי זה, פירוש הפסוק הוא: עדיף להביא קרבן פשוט, מנחת פתים יבשה וחרבה בלי שמן, ולהביא אותו בשלוה - מאשר למלא את בית המקדש בזבחים, ותוך כדי הקרבתם - לריב זה עם זה.

הקשר בין ריבוי זבחים ותפילות לבין עבירות שבין אדם לחברו נרמז גם בדברי הנביא ישעיהו, ישעיהו א11-17: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר ה'... גַּם כִּי תַּרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ..." (פירוט), ומצד שני, משלי כא3: "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, נִבְחָר לה' מִזָּבַח" (פירוט).

1. ייתכן, שכאשר האדם משקיע הרבה כסף בקרבנות, ולא נשאר לו מספיק לעצמו, הוא עלול להיות מתוח ועצבני יותר, וכך להגיע למריבות עם חבריו. הפסוק מלמד את האדם לחשוב כמה הוא מסוגל להשקיע בכל דבר, לא להחמיר על עצמו מעבר למה שהוא חייב, כאשר זה מעבר לכוחותיו.

2. ייתכן, שכאשר האדם משקיע הרבה בקרבנות, הוא מתמלא בגאווה על כך שהוא עובד את ה' בהידור, וכתוצאה מכך מזלזל בחבריו שלא מקריבים קרבנות כמוהו (או לא מקריבים בכלל), ונקלע למריבות איתם: "טוב פת חרבה ושלוה בה, רומז למנחתו של עני... רוחו שפלה ואין פגמו כל-כך גדול... אבל העשיר, שרוחו גבוהה, פגמו עצום וגורם קטרוגים גדולים, ולפעמים זבחיו לא עלו לו להשבית את כולם... כל שכן, שאפילו בעת הקרבת זבחיו, גאוה אינה פוסקת ממנו..." (רמ"ד וואלי).

ולפעמים עצם ההקרבה נועדה כביכול "לגייס" את ה' למריבה, כפי שדרשו חז"ל על בלעם: "ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות - ולמה שבעה מזבחות? כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו: אדם, והבל, ונח, אברהם, יצחק, ויעקב, ומשה. שהיה אומר: למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם? לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת? השיבו רוח הקדש: טוב פת חריבה, טוב מנחה בלולה בשמן וחריבה, מבית מלא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל" (במדבר רבה כ יח).

3. וייתכן שאפשר לקשר פסוק זה לתחליף המודרני של קרבנות - התפילות הציבוריות. לפעמים, מרוב רצון להתפלל תפילה יפה ומהודרת יותר, מתעוררות מריבות - על רקע של הבדלי נוסח, שמרנות לעומת חידוש, ולפעמים גם על רקע אידיאולוגי (כמו בשאלה אם להגיד הלל / תחנון ביום העצמאות). הפסוק מלמדנו, שטוב להתפלל תפילה קצרה ו" יבשה " ולשמור על השלוה והשלום בין המתפללים - מאשר להתפלל תפילה ארוכה ומפוארת יותר, שתמלא את בית הכנסת במריבות.