טמן עצל ידו בצלחת

דקויות

טמן

1. פירשנו טמן = הסתיר מבני האדם;

2. ויש שפירשו טמן = הסתיר מפני הקור: העצל מסתיר את ידו בצלחת, שבה היו מאכלים חמים, כדי לחמם אותה; ואינו מוציא אותה אפילו כדי לאכול (רש"י).

• אך לפי זה, לא הבנתי מה המסר המעשי של הפסוק - האם המטרה היא רק ללעוג לעצל?! ומה רע בכך שאדם רוצה לחמם את ידיו, והרי גם חום הוא צורך גופני, בדיוק כמו אוכל?

3. ויש שפירשו טמן = כאילו הסתיר, כי ידו כל הזמן בצלחת, כי הוא אוכל בלי הפסקה עד שכבר לא נשאר לו מה לאכול (מצודות). ולפי זה, המסר המעשי הוא, שראוי לאדם להשקיע את רוב כוחותיו בעבודה ולא באכילה.

• אולם, פירוש זה אינו מתאים למשמעות הפשוטה של הפועל טמן, שהרי כשהאדם אוכל ידו גלויה ואינה נסתרת.

4. ויש שפירשו טמן = השאיר והניח, כמו ב בראשית לה4: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם": העצל מכניס את ידו לצלחת ומשאיר אותה שם, ומתעצל להוציא אותה כדי להשלים את פעולת האכילה. לפי זה, המסר המעשי הוא, שראוי לאדם לסיים את הפעולות שהתחיל, כדברי חז"ל "המתחיל במצוה - אומרים לו גמור" (רבי יונה).
5. ולפי אותו פירוש טמן = השאיר, אפשר לפרש את הפסוק על-דרך החסידות: על-פי החסידות, כשהאדם אוכל בזמן המתאים ובכמות המתאימה ובכוונה המתאימה, הוא מעלה ומרומם את המזון ממדרגה של "דומם" למדרגה של "מדבר". אולם, אצל העצל קורה ההיפך - הוא טמן ידו בצלחת, הוא אוכל בצורה כל-כך בהמית וחומרנית עד שחלק ממנו יורד ומתמזג עם האוכל שבצלחת ויורד ממדרגה של "מדבר" למדרגה של "דומם", והוא נלאה להשיבה אל פיו / גם אל פיהו לא ישיבנה - אינו מסוגל להשיב ולהעלות אותה בחזרה למדרגת ה"מדבר".

6. וייתכן שהמסר המעשי מתייחס לא לעצל אלא דווקא לאנשים השופטים אנשים אחרים וקוראים להם "עצלים"; הפסוקים באים ללמדנו, שלא כל אדם שאינו עובד הוא עצל: מי שמתקשה לעשות את הצעד הראשון בעבודה חדשה, אינו בהכרח עצל, זה באמת קשה להתחיל פרוייקט חדש ולא כל אחד מסוגל לכך. אולם העצל מתקשה אפילו לעשות את הצעד האחרון: גם אם הכינו לו אוכל והגישו לפניו צלחת - הוא אינו מסוגל להרים את ידו מהצלחת אל פיו; הוא אינו מסוגל לעבוד גם כשעושים עבורו את רוב העבודה. ראו פסוקים נוספים המגדירים את העצל. 

הדימוי בפסוק מזכיר את דברי חכמי התלמוד: "הראשונים חרשו זרעו ניכשו כיסחו עידרו קצרו ועמרו, דשו זרו בררו טחנו הרקידו לשו קיטפו ואפו, ואנו אין לנו פה לאכול" (רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן, ירושלמי שקלים ה א).

צלחת

1. פירשנו כמו בלשון ימינו - צלחת = כלי שבו שמים אוכל, כמו ב מלכים ב כא13: "וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב, וּמָחִיתִי אֵת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ"; לפי זה פיו מציין את האכילה: העצל מחביא את ידו בצלחת האוכל ואינו מגלה אותה אפילו כדי לאכול.

2. ויש שפירשו צלחת = סיר שבו מבשלים אוכל, שהוא חם ונעים (רש"י);

3. ויש שפירשו צלחת = תוך הבגד, שבו אפשר לשים את הידיים כדי להתחמם; ולפי זה פיו יכול גם לציין את פתח הבגד: העצל מחביא את ידו קרוב לחיקו ואינו מוכן להוציא אותה אפילו אל פתח הבגד (רש"י).

4. ועל-דרך הרמז, הפסוק מתייחס לאדם שמתעצל ללמוד תורה וסומך על אחרים שילמדו בשבילו: "שאינו רוצה ללמוד, וסומך על אחרים לחסות בצילם לבקש מהם הבנה והוראה בעת הצורך. וזה נרמז באמרו: טמן עצל ידו בצלחת, כי בצלחת כשתי מילות - בצל ח"ת, כלומר, בצל ח'כמי ת'ורה, שיילך אצלם לדרוש העניין הצריך לו, והעצל רוצה לסמוך עליהם לגמרי, ואינו עוסק אפילו בגירסא בעלמא, וכל שכן בעיון, וזהו שאמר: גם אל פיהו לא ישיבנה, שרומז אל הגירסא שנשלמת בפה בלבד בלי הבנה ושום שכל, וגם בזאת הוא מתעצל ואינו רוצה לטרוח כלל. והמילות עצמן מודיעות מה יהיה עליו, שגם אל פיהו לא ישיבנה בעולם הבא, כי מי שלא למד בכאן - לא ילמוד לשם..." (רמ"ד וואלי).