קוד: האם העורב אכזר בתנ"ך
סוג: הגדרה
מאת: הרב קורמן
אל: הטהור והמותר
תגובה ל: תהילים קמז שנכתבה ב11:58:20 02.03.2005
[מתוך הפרק " עופות טהורים וטמאים "]
העורב נקרא כך, אולי בשל צבעו השחור, לשון עֶרֶב, שמשמעו חושך.
העורב הוא היצור הפיקח ביותר בין העופות.
משום מה נוצרו עליו אגדות, כאילו מתאכזר הוא לצאצאיו ואינו מאכילם. אגדה זו חדרה גם לספרי חכמי ישראל. אדם שאינו מפרנס את ילדיו, אמרו עליו שמתאכזר כעורב (עירובין כ"ב,א; כתובות מ"ט,ב; ירושלמי פאה פ"א ועוד). בעל ספר "הגילגולים" אף ידע, שכל אדם אכזרי מתגלגל בעורב (רבנו סעדיה גאון לעג על מאמינים בגילגולים ואומר, שזו אמונת גויים. הוא ראה באמונה זו ענין של "שגעון וערבוב". מקור האמונה בגילגולים הוא בהודו, משם היא חדרה אלינו (ראה "אמונות ודעות", מ"ו,פ"ח). חז"ל, הגאונים, הרי"ף רבנו בחי י הספרדי, הרמב"ם, הרלב"ג ואחרים התעלמו מרעיון הגילגולים. ר' חסדאה קרשקש לא האמין בזה, אך הוסיף "אם (זו) קבלה - נקבל" ("אור ה'", מ"ד, דרוש ז). גם ר' יוסף אלבו לא האמין בזה (ראה "עיקרים", מ"ד, פכ"ט). האברבנאל הוא מן הראשונים שהחלו להאמין בגילגולים והרלב"ח אף חִייב להאמין בגילגולים (שו"ת הרלב"ח סי' ח). ב"יציאת מצרים ומתן תורה" (עמ' 150) דנתי בנושא זה) . האגדה נוצרה כנראה, משום שהגוזלים אינם שחורים. לכן סברו שהעורבים לא מכירים אותם כצאצאיהם (פרקי דר"א פכ"א; תנחומא עקב ב).
על השאלה כיצד הם נשארים בחיים? נוצרה אגדה נוספת, כאילו מהפֶרֶש נוצרים תולעים או יתושים החודרים ישר לפיהם של הגוזלים. אולם אין לזה אחיזה במציאות.
העורבים לא זו בלבד, שהם דואגים להאכיל את צאצאיהם, אלא מי שמנסה לפגוע בצאצא של עורב, הוא מסתכן. העורב מתקיף בכל כוחו, את הפוגע בצאצאיו, ואינו שוכח זאת זמן רב.
ו בדידי הווה עובדה. מעשה שהיה כך היה. הגנן פתח ברזי השקיה, בחצר בה גרתי, והלך לו. שמעתי צרחות של עורב. ראיתי עורב מסתתר בגדר חי ושני חתולים מנסים להתקרב אליו, אך זרימת המים מנעה מהם להתקרב והמתינו לשעת כושר. ניגשתי ולקחתיו, הוא היה כולו רטוב והעליתי אותו על גג הבית להתייבש והבאתי לו קצת אוכל. כעבור שעה שעתיים עליתי לראות מה שלומו. לא מצאתיו, אך עורב אחר החל לצרוח לעומתי ולעוף סביבי ומעלי. התברר לי, שזה היה גוזל מגודל, שעדיין לא הצליח לעוף טוב בכוחות עצמו והוא נפל מקינו או ממעופו לחצר ולא הצליח לעוף ונאלץ לנחות על הדשא. אמו או אביו לקחו אותו מהגג לקינו. למחרת ובמשך יותר משבועיים, כל עת שיצאתי מביתי, המתין העורב על עץ סמוך, החל לצרוח ועף מעלי והפיל לי את הכיפה. הוא חשב כנראה, שרציתי לפגוע בגוזל (אולי זו היתה הבעת תודה?) זה חזר על עצמו פעמים מספר ביום. נסיתי להחליף בגדים, אך זה לא עזר. כעבור שנה שוב הופיע העורב ובמשך כיומיים רדף אחרי ונעלם ושוב לא ראיתיו. שמעתי על מקרים דומים.
אמנם, בעלי אגדות אלה, הסמיכו את רעיון אכזריות העורב לפסוק בתהילים האומר: "הנותן לבהמה לחמה ולבני עורב אשר יקראו
" (תהלים קמז 9), אולם אין כל הכרח לומר, שהפסוק התכוון לכך. האם בתחילת הפסוק "הנותן לבהמה לחמה
" התכוון המשורר, שהאוכל בא אל פיהם בדרך ניסית? האין הבהמות בטבע מחפשות וטורחות להשיג את מזונן? דוד המלך תיאר בצורה פיוטית את ההשגחה האלוקית, שלכל יצור התאים את מזונו. כל חיה או בהמה נוצרה באזור שיש מזון המתאים לה. בהמה או עוף אינם זקוקים למזון מעובד כמו אדם, כי האדם אינו מסוגל לעכל כל מזון. מעניין לראות את הערת ר' אברהם אבן עזרא על תהילים שם: "הזכיר הבהמה שאין לה לב לתקן מזון לנפשה והזכיר מהעוף לבני עורב כי חכמי הגויים אומרים, כי אבותם יעזבום בהולדה
". הוא ידע היטב, שזה מוזכר בספרי חז"ל, אך ידע שמקור האגדה הוא אצל חכמי הגויים.
אם אכן התכוון הפסוק לדאגת ההשגחה להישׂרדות גוזלים, שהוריהם נוטשים אותם, יש להניח שדוד המלך התכוון אולי לקוקיות ומכנה אותן "בני עורב" (ע"ע קורא = קוקיה? ). עכ"פ ודאי הוא, שלא התכוון לעורבים, שכאילו הם עוזבים את גוזליהם, כי אין זה תואם את המציאות.