עופות טהורים וטמאים

קוד: עופות טהורים וטמאים בתנ"ך

סוג: טעם

מאת: הרב קורמן

אל: הטהור והמותר פרק א

"וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה: וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ: אֵת כָּל ערֵב לְמִינוֹ: וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ: וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף: וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם: וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף: כּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ויקרא י"א, יג-כ).

מן הראוי להבהיר גם את השוני בין העופות הטהורים והטמאים. אין אף עוף טמא המוזכר בתורה, שאינו טורף, או שעיקר מזונו אינו פגרים, שקצים ורמשים. חכמי ישראל אף נתנו סימן היכר לעופות טמאים: "כל עוף הדורס - טמא" (משנה חולין נ"ט,א). הפרשנים ובראשם הרבנו תם, אף ראו בזה מידה אכזרית, כי אוכלים את טרפם בעודו חי. "שדורס ואוכל כשהוא חי ואינו ממתין לה עד שתמות" ^[1] הרמב"ן מפרש: "דורס בציפרניו והורג במכת דריסה". הרמב"ם בפירושו למשנה אומר: "דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל ממנו וכן עושים כל בעלי חיים שהם טורפים". אולם יש שוני רב בין חיות טורפות לבין עופות טורפים. הראשונים חונקים תחילה את הנטרף או שוברים את מפרקתו ורק לאחר מכן אוכלים אותו (חוץ מן החזיר) ואילו עופות דורסים, מתחילים בסעודה בעוד הנטרף מפרפר ומנסה להציל את עצמו. דברי הרבנו תם מדוייקים יותר. גם אברבנאל, שחולק על טעמיו של הרמב"ם על מאכלים אסורים אומר, שהתורה אסרה את העופות הטמאים מפני שהם דורסים ויש להם צפרניים חדות והם טורפים, ממילא מזגם וטבעם רע ואכזרי.

אולם תכונה אכזרית זו קיימת גם אצל העופות הטהורים. תרנגולת מנקרת ועוקרת את מעיה של תרנגולת אחרת, אם השניה אינה מסוגלת להתגונן, או שאינה נזהרת ממנה. בשל כך מנסרים, את המקור העליון של כל תרנגולת המוכנסת ללול. אחרת לא תהיה מי שתטיל ביצים. הן גם לא מתנזרות מאכילת תולעים ושקצים אחרים. רחמנות זו תכונה אנושית בלבד. רגשות כלפי צאצאים ולעתים גם כלפי קרובי משפחה, קיימים גם אצל בעלי חיים, אך לא רחמנות ^[2] . הסיבה לכשרות העופות הטהורים היא, כאמור, קשורה במקור חלבוניהם.

איברי העיכול של העופות וביחוד של העופות הטהורים, חזקים ביותר לעיכול המזון. אגב, חום גופם מגיע ל 42- מעלות. העופות הטהורים מסוגלים להתקיים על טהרת הצמחוניות. בשל הכושר המעולה שלהם בעיכול, הם מסוגלים להוציא מן העולם הצומח את כל הנחוץ להם, לרבות החלבונים. אכילת תולעים, מהווה אצלם גורם נוסף ולא הבלעדי לאספקת חלבונים. לא כן הוא המצב אצל הבהמות והחיות גם מבין הצמחוניות הטמאות. הן מקבלות, כאמור, את כל חלבוני גופן מיצורים מיקרוסקופיים, שבמהותם הם שרצים. כידוע נקבע להלכה, ש"זה וזה גורם - מותר" ^[3] . לכן העופות הטהורים, גם אם נעזרים בבניית גופם בתולעים ובשרצים אחרים, הם מהווים רק חלק קטן מהחומר ליצירת חלבוניהם, לכן אין זה אוסר אותם באכילה.

נוסף לאמור, בשר עוף אינו נכלל במלוא מובנו של הביטוי "בשר". כאמור הותרו העצמות, הגידין והעור של נבילות, משום שהם אינם בשר. כל היסודות המרכיבים את הבשר מותרים כשלעצמם. רק בהרכבם ל"בשר" נאסרו, אם מקורם בנבלה, טריפה וכדומה. כיוצא בזה בנוגע לבשר עוף. בשר עוף אינו נחשב, כאמור, לבשר. נשמעו דעות שעוף אפילו אינו זקוק לשחיטה ומן התורה מותר לאכול בשר עוף עם חלב ^[4] . כאמור, לא כל היוצא מן הטמא - טמא, אלא בהרכבו של בשר, חֵלב (ח צרויה) או דם. השליה שבהמה טמאה ממליטה - כשרה, כי היא לא נחשבת ל"בשר" במלוא מובנו. לכן בשר עוף, שאינו נזקק לשחיטה מן התורה (לפי דעה אחת) ומותר לאכלו עם חָלב מן התורה לפי כל הדעות, סימן שאין "בשר" זה כלול במושג בשר רגיל. לכן בעופות טהורים, גם אם הם אוכלים תולעים ודברים אסורים אחרים כחלק ממזונם, אין די בזה כדי לאסרם. ביחוד אמורים הדברים, שהדברים האסורים, שהם אוכלים הם המיעוט לגבי המזון הצמחי. גם החומרים האסורים, אינם נספגים כמו שהם, אלא הם מתפרקים לחמרי יסוד ואלה כשלעצמם אינם אסורים.

הדרור והסנונית

הנשר והעיט

העורב

בת יענה

לעוף זה, שהוא הגדול בעופות העולם (הזכר מגיע ל 3- מטרים גובה ולכ 90- ק"ג משקל), יש מזל מיוחד, ליחס לו דברים בדויים. ר' אברהם אבן עזרא מביא בשם יש אומרים, שלעוף זה אין כלל מין זכר כשם שאין לארנבת מין זכר (לויקרא י"א, טז; ראה גם דבריו לשמות כ"ג,יט). כיצד נוצרים צאצאים לא הטריד את היש אומרים, אך הם ידעו "עובדה" שאין ליצורים אלה זכר.

האברבנאל הרחיק לכת ואמר: "בנות יענה - שרצים ארסיים ורעים" (לויקרא שם).

ר' יעקב עמדין (1697 - 1776), בסידורו "בית יעקב" (בהערותיו ל"מעמדות" שבסוף הסידור) ועוד רבים אחרים מדברים על "תכונות בנות יענה, שאין לאף יצור אחר בעולם, שהן אינן דוגרות על הביצים, אלא מביטות בהן ובכוח מבטן בלבד הן מחממות את הביצים עד שבוקעים מהן אפרוחים. מכאן מוצאים מסקנות על כוח ההבטה. בתקופה שהאמונה ב"עין רעה", היתה כה נפוצה כאילו דובר בעובדה מוחשית, הדברים היו מובנים. ר' ברוך אפשטיין (1860 - 1942) עדיין האמין בסיפורים אלה ומזכיר אותם כעובדות ("תוספת ברכה" פרשת בלק). אולם במציאות אין לזה שחר. היענים והיענות שניהם דוגרים על הביצים במשך כ 40- יום. הזכר דוגר בלילה, כי צבע נוצותיו השחור טוב להסוואה בלילה, ואילו צבעה נוצות הבהירות של היענה טוב להסוואה ביום.

אגב, גם האימרות "טומן את ראשו בחול כבת יענה" או "מדיניות בת יענה" המבוססות על התנהגות היענים, שכאילו בזמן שהם נתקפים ע"י אויב, הם טומנים את ראשם בחול, כדי שלא יראה את האויב ובזה הם חושבים, שהסכנה נעלמת, אין להן אחיזה במציאות. עוף זה הוא אלוף בריצה. הוא רץ כ 50- ק"מ ויותר בשעה. אפילו סוס מרוץ אינו מצליח להשיגו. בחוסר ברירה הוא גם נלחם. בבעיטה ברגלו הוא מסוגל להרוג אדם, אם כי קל לביית אותם.

בארמית נקראת בת יענה בשם נעמית. בירושלמי מובאת אגדה, שכאילו נהגו לחתוך זהב לחתיכות קטנות ולעטוף אותן בבצק ולהאכיל בזה את הנעמית, וכך הם זיקקו את הזהב בזפק שלהן (ירושלמי יומא פ"ד, ה"ד).

החסידה

" ואת החסידה..." (י"א,יט). "ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה" (חולין, ס"ג,א), נשאלת השאלה, אם היא כל כך טובה, מדוע נאסרה באכילה? הרמב"ן טוען שהעופות הטמאים אסורים באכילה בשל אכזריותם. מן הראוי, איפוא, שהחסידה העושה חסד עם חברותיה תהא כשרה? אמר הרי"מ, מאחר שהיא עושה חסד רק עם חברותיה, לכן נאסרה, כי בעניין מזונות אין להפלות בין זר לחבר. בימינו התברר, שדוקא החיות האכזריות תורמות מזון לחברותיהן (ראה לעיל בהערה 22).

קשה לדעת למה התכוונו באימרה, שהיא עושה חסד עם חברותיה. המעניין שגם הרומאים כינו ציפור זו בשם Avis pia שפירושו "עוף חסיד". עובדה היא, שציפור זו נוהגת חיי משפחה נאמנים בין שני בני הזוג. הם שומרים אמונים זה לזו כל ימי חייהם. תמיד מידי שנה, חוזרים לאותו קן שבנו לראשונה. הגר"א ("אדרת אליהו" על פרשת ראה) מביא דרש שהיא נקראת חסידה, משום שהיא טובלת תמיד לאחר ההזדוגות. על זיהויה של החסידה ראה להלן.

החסידה - מקובל לזהות את החסידה המוזכרת בתורה עם הציפור ארוך הרגליים, השוקיים, הצוואר והמקור: Stork באנגלית Storch,(Ciconia ciconia) בגרמנית, בפולנית Bocian וברומנית Barza. רש"י פירש ג"כ "דיה לבנה ציגוניא" בלע"ז. כך משתמע גם מאונקלוס המתרגם: "חוריתא". אולם אין כל בטחון שאכן לציפור זה התכוונה התורה. רס"ג שתירגם-פירש את התורה לערבית העיר הערה מעניינת:

"ואע"פ שתרגמנו אלו העשרים עופות כפי שקבלנו... הרי כל פרט מהם אילו יבוא לידינו לא היינו מכירים בבירור שזה הוא וזה שמו, וכל שכן שיש בין עשרים אלו שנאמר בהם למינהו ארבע פעמים, שמשמע שיש עוד כאן מינים אחרים אסורים שאינם בכלל אלו העשרים" (פירוש רבינו סעדיה גאון על התורה, בתירגום הרב י, קאפח, ירושלים תשמ"ד, עמ' קכ"ב, הערה 4). הוא תירגם (כאמור, כפי שקיבל מקודמיו) את "החסידה" ל"צקר". כך גם תירגם ר' יונה אבן ג'נאח וגם ברוב התרגומים הערביים של ימי הביניים. "צקר" הוא הבז או ציפור ממשפחת הבזים.

בגמרא מובא בשם ר' יהודה, שחסידה היא "דיה לבנה" (חולין ס"ג,א; כך גם בתרגום המכונה "יונתן"). כאמור אונקלוס תירגם "חוריתא" בלי הקידומת "דיה". אולם רבים סברו אחרת, שציפור שאנו מכנים אותה "חסידה" הוא עוף טהור וכשר. ב"תולדות אדם וחוה" לרבנו ירוחם (תלמיד הרא"ש) נאמר: "הסיגואינ"ה המקננת בבתים הגבוהים היא טהורה שיש לה סימני טהרה כמו אווז ממש, וגם כף רגלה רחב כמו אווז וידוע שאינה דורסת וקבלתי שהיא עוף טהור. וראיתי בכמה מקומות שנהגו בה היתר, ויש מקומות שנוהגין בה איסור, שסוברין שהיא חסידה הכתובה בתורה..." (נתיב ט"ו,ח"ה). גם רבו הרא"ש מזכיר זאת בהשיבו לשואל: "דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקונן על הבתים... ומאכלו צפרדעים ולועזין קוראין אותו סיגוניא, ואנו קוראין לו חסידה, כך אנו מקובלים בארצנו ומה נעשה למקומות שאוכלין אותו? הם יאמרו לך עוף טהור נאכל במסורת ומקובלים אנו שהוא טהור" (שו"ת רא"ש כלל כ', סי' כ). אין ספק ש"החסידה" שאנו מכירים היא טמאה. היא נזונת רק מצפרדעים, נחשים ועוד. אין היא אוכלת גרעינים. כל גופה בנוי מחומר שרצי.

אין ספק שהחסידה המוזכרת בספר ירמיה (ח,ז): "גם חסידה בשמים ידעה מועדיה" ובספר תהלים: ""חסידה - ברושים ביתה" (ק"ד,יז) אכן הכוונה לציפור שאנו מכנים "חסידה". היא בונה את קינה (=ביתה" על ברושים ועצים אחרים. באירופה התרגלה לבני אדם ובונה את קינה על גגות הבתים. היא יודעת את מועדיה ונודדת לפני בוא החורף מהארצות הקרות אל הארצות החמות.

אולם אין צל ספק, שהחסידה המוזכרת בספר איוב, אין לזהותה לא עם "ציגוניא" וגם לא עם משפחת הבזים. מחבר ספר איוב ידע היטב את תכונות בעלי החיים והציפורים שהזכיר ותיארם בדייקנות. הוא מסווג את החסידה יחד עם "כנף רננים", שמחוסר בינה הן מטילות את הביצים על הארץ ומפקירות אותן לדריסת חיית השדה (ל"ט,יג). לא הציגוניאות ולא הבזות מטילות את ביציהן על האדמה.

אגב, "כנף רננים" מזהים רבים עם "בת יענה", היא אכן מטילה את ביציה בחול שבאדמה, אולם בעל "מצודת דוד" מפרש "כנף רננים" - טווס. עוף זה אינו מוזכר במקרא, מקורו בהודו ומשם הובא לאירופה ואסיה. הוא מוזכר בתלמוד ובמדרשים בלבד. לכן קשה להניח, שמחבר ספר איוב התכוון לעוף זה. גם על עוף יפהפה זה נחלקו כנראה הדעות. מהגמרא (חולין קט"ז,א) משתמע שזה עוף טהור. אולם רש"י פירש את השם "הודו כפן" (חולין ס"ג,א), "כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה שם והוא עוף גדול כתרנגול וקוראיו לו פואוי"ן שלביי"א" ושם מדובר בעוף טמא. ר"י לנדא בהגהותיו ניסה להסביר שטווס שקוראים לו פאוין הוא טהור, אך המין שיש לו שם לוואי ""שלביי"א" הוא טמא. ייתכן שרש"י התכוון לדוכיפת ולא לטווס (ראה להלן בערך "דוכיפת ובהערה 17).

הדוכיפת Upupa epops

"דוכיפת - שהודו כפות", כלומר כפול, דהיינו דו-כיפת (חולין ס"ג,א). "כרבולתו עבה, ודומה כפי שכפלה לתוך הראש וכפותה שם" (רש"י שם). לציפור זו יש ציצה יפיפיה על ראשה, שכרגיל היא מקופלת. הדוכיפת נזונה מתולעים וחרף יופיה היא מאוד מסריחה, משום שהיא בונה את קיניה מצואה והריח דבק בה ובגוזליה. בשל סירחונה בעיקר, היא נאסרה ע"י האיסלאם באכילה. האיסלאם גם אסר לפגוע בה. ייתכן שאיסור זה נובע מאגדות מוזרות על "סגולותיה.

"זה העוף אם יתלה לשונו האדם על לוח לבו מצד ימין, נוצח את בעל דינו בדין אפילו יהא בעל דינו מלך, הרי הוא נוצחו. וכן אם תתלה האשה את עינו השמאלית בצוארה, לא יאהב בעלה אשה אחרת זולתה לעולם ואפילו היא כעורה, הרי זו רואה יפה כחמה וניסו חכמי יון והוא אמת" ("מחברת הערוך לר' שלמה ן' פרחון, בערך דחף, פרסבורג תר"ד).

באמונות תפילות כאלה האמינו והיו אנשים שלא היססו לומר גם שזו "אמת". בארמית קראו לציפור זו בשם "נגר טורא" (ראה אונקלוס), כלומר "תרנגול בר". אולם מדובר בשם מושאל ואין לדוכיפת כל קשר עם "תרנגול". בשל הקשר ה"שמי" עם התרנגול, החליטו הקראים לאסור לאכול גם תרנגולי בית. האבן עזרא הגיב על זה בחריפות ואמר: "אמרו הצדוקים, שהיא התרנגולת, ואלה טיפשי עולם, כי מי הגיד להם?". היו וזיהו את הדוכיפת עם אחת האנפות Ardea pavonia ^[8] , או עם עגור מכותר Gruidea. כיום מקובל לזהותו בשם Upupa epops.

העטלף

העטלף מוזכר אחרון בין העופות הטמאים. לאמיתו של דבר, העטלף הוא יונק ולא עוף, הוא רק עף כמו ציפור ^[9] . ציפור מסוגלת גם ללכת ולנועה גם על גבי קרקע (מלבד הסנונית), העטלף חרף היותו יונק, אינו מסוגל לנוע על הקרקע, אלא לעוף בלבד. עטלף עף כ50- קל"מ בשעה וישנו סוג אחד המגיע ל100- קל"מ בשעה. העטלף חי כ30-20- שנה כמו ציפורי שיר, ולא כמו יונק בגודלו החי 3-2 שנים בלבד. לכן צורף כאחרון לרשימת העופות הטמאים. "כל המוליד מניק וכל המטיל ביצים מלקט חוץ מעטלף שאף על פי שמטיל ביצים מניק" (בכורות ז,ב). אחדים מבין כ800- מיני עטלפים בעולם, מטילים ביצים. בתרגום השומרוני ותרגום המכונה "יונתן" תירגם ערפדא ובפרשת ראה "אל טרפידא (טרפירא). הערפדים דומים לעטלפים בצורה חיצונית, אך אלה הם שני מינים שונים לחלוטין.

רוב סוגי העטלפים אינם מטילים ביצים אלא מולידים. העטלף פעיל רק בלילה. רוב המינים אינם רואים, אלא באמצעות מעין ראדאר הם מרגישים דברים באותה מהירות ובאותו גודל כמו העין. למין "עטלף פרי" יש עיניים גדולות המותאמות לראיית לילה. כ800- מיני עטלפים קיימים בעולם. גם סביב יצור זה נוצרו אגדות מוזרות. אחדות אף חדרו לספרי חז"ל. "צבוע זכר לאחר שבע בנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד" (בבא קמא ט"ז,א). אגב, הערפד שדומה בצורה חיצונית לעטלף, שונה הוא, כאמור, במהותו ממנו.