מגילת רות - מאפיינים סיפרותיים - חלק ג: המספר ונקודת התצפית שלו

קוד: מגילת רות - מאפיינים סיפרותיים - חלק ג: המספר ונקודת התצפית שלו בתנ"ך

סוג: כלל_ספר

מאת: דקלה אלפי

אל: כפית ה'תשס"ה חשון

תגובה ל: רות שנכתבה ב08:14:47  21.12.2004

א. המספר כבודה

" ...הוא יודע על מצבים נעלמים ואינטימיים... הוא יודע את העתיד להיוולד ואת שהיה משכבר הימים... הוא בוחר לעצמו את נקודת התצפית הרצויה לו, פירושו של דבר שהוא רשאי גם להמיר את נקודת התצפית שלו באחרת... [1]

כרובם המוחלט של סיפורי התנ"ך גם המגילה כתובה ממעמד של מספר יודע כל, הווה אומר מספר כבודה, בעל סמכות ומהימן.

ניתן לראות זאת באופן תיאורו את שיחת נעמי וכלותיה, בדרך ליהודה, בשיחות המתנהלות בין נעמי ורות וכן בדו שיח בין רות לבעז בגורן, כל אלו מצבים נעלמים אשר המספר יודע עליהם. בנוסף הזמן המסופר מעיד על ידיעת הכל - האירוע המוקדם ביותר הנזכר ביצירה הוא הולדת חצרון והמאוחר ביותר הוא הולדת דוד.

   כמו כן הוא ממיר את נקודת התצפית שלו לאורך היצירה.

פסוקים א-ח, אשר ניתן לכנות אותם, אקספוזיציה, נכתבים מנקודת תצפית מרוחקת בזמן ובמרחב,מעידה על כך הלשון "ויהי בימי שפט השופטים" (רות א, א). לאחר שהציג עצמו כמספר בלתי מתערב, הוא מקרב את מנקודת התצפית שלו וכמספר עד הוא מתאר את שיחת נעמי וכלתיה. באופן כזה יוצר המספר קשר רגשי בין הקורא ובין נעמי ומביא את הקורא להזדהות עם הדמיות, הן עם נעמי אך הן עם כלתיה. בפסוקים טז-יח הוא מתאר את שיחתה של רות מעמדה סמוכה מאד ובכך קושר את הקורא עם הדמות הראשית ביצירה.

העלתה של הדמות הראשית מתוך סיפורה של נעמי יכולה גם היא לאפיין את רות - תחילה היה הקורא יכול לחשוב שנעמי היא הדמות הראשית שכן בה פתח הסיפור וכל הדמיות האחרות התייחסו אליה, רות נראית כדמות משנית. מתוך כך לומד הקורא על צניעותה של רות, כביכול היא מגיחה מצד הבמה.

פרק א מסתיים ואיתו השלב הראשון במגילה- השיבה ליהודה. בסיום הפרק חוזר המספר לנקודת תצפית מרוחקת: "ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים" (א, כב) פרק ב גם הוא פותח בנקודת תצפית מרוחקת: "ולנעמי מודע לאישה איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז" (ב,א) בכך מכניס המספר את הקורא לשלב חדש בהתפתחות היצירה: הגיבורים נמצאים בארץ וכאן עליהן ליצב את מצבן הכלכלי. המספר מתקרב בדו השיח בין בעז לנערו ושוב מקרב את עמדת התצפית עד כדי הזדהות כמעט מוחלטת עם רות: וטבלת פיתך בחומץ...ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר" (ב, טו).

פרק ג' גם הוא נאמר מנקודת תצפית קרובה ונמצא שם תיאורים מפורטים: "ויאכל בעז וישת וייטב ליבו ויבא לשכב בקצה הערמה... ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת" (ג, ז-ח)

יש תיאורים המפורטים משום הזדהות עם הדמויות והגברת המתח- זהו שיא המתח: האם יאות בעז לגאול את רות ובכך יבא פתרון הקונפליקט או שמא תשארנה רות ונעמי עזובות וגלמודות, ללא שם וזכר לאבימלך?!

פרק ג מסתיים בעמדת תצפית קרובה במאמרה של נעמי לרות: "שבי בתי עד אשר תדעין איך יפל דבר" (פסוק יח) ובכך גם הקורא מצפה להתפתחות.

פרק ד פותח בעמדה מרוחקת אך מיד עובר לנקודת תצפית קרובה: "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה" (ד, ג) דבר המכירה מתואר בפרוט רב על מנת לפרוק את המתח שהצטבר עד כה.

בסיום המגילה נקודת התצפית חוזרת להיות מרוחקת כבתחילה- הפועל "הוליד" הוא בעבר לעומת "ויולד" - עתיד מהופך המורה על נקודת תצפית קרובה יותר. כמו גם הקפיצה לאחור בזמן אל פרץ, בנו של יהודה. מעבר למסר הישיר- רות אמה של מלכות - עמדה זו מחזקת את מהימנותו של המספר, שפתח את סיפורו בנקודת ציר היסטורית וסיים אותו בנקודת ציר היסטורית.

ב. המחבר המשתמע

" הוא אחראי למשמעותו של הצירוף הלשוני, המצומצם או הנרחב... שהיא פועלת על הקורא... כל אימת שהקורא מגלה משמעות נסתרת בין השיטין... הרי יש לייחס זו למחבר המשתמע... חשיבותו של המחבר המשתמע כרשות סיפורית בולטת במקום שמתגלית סתירה... בין הפשט הסיפורי התמים לבין הנסתר והנרמז שביצירה... " [2]

  עסקנו לא מכבר במחבר המשתמע, כשהזכרנו קונוטציות שונות בהקשרים שונים. אך כעת נייחד לכך תת-פרק נפרד.

  כאשר משדלת נעמי את רות שתשוב אל ביתה, בלכתן ממואב אומרת לה נעמי: "ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך" (א, טז) כותב הרב בכרך:

" ואולי בכינוי "יבמתך" נשמע גם רמז לאותו עניין, אשר לא רצתה לדבר בו עוד והוא צף על דל שפתיה מתהום המחשבה אשר שם החביאתהו? " בכל זאת מקננת בלבה של נעמי התקווה לזרע.

הרהוריה של נעמי מבצבצות על פני השטח גם כאשר חושבת היא על גואל לרות: "ולנעמי מודע לאישה איש גיבור חיל ממשפחת אבימלך ושמו בעז" (ב, א) "מה עושה פסוק זה לבדו, כאן בראש הפרק?

האם רק כדי להציג לפנינו את בועז, כי נדע במי שידובר אחר כך? או כי נוסיף ידיעה זו למחשבותיה של נעמי באותם הימים, שישבה בבדידות, עד שבקשה רות להרשות לה ללכת ללקט בשבולים...

כאן יכול לשאול עצמו הקורא האם הליכתה הראשונה של רות לשדה בועז הייתה מכוונת? האם ידעה רות שבעז הוא מיודעה? שאלה זו מתגברת לאור דבריה של רות בפסוק הבא: "אלכה נא השדה ואלקטה נא בשבלים עד אשר אמצא חן בעיניו" (ב, ב) ומתעוררת כאן השאלה- בעיניו של מי? הרי לא נזכר אף גבר בפסוק הקודם מלבד שמו של בעז...

אבן עזרא בפרושו על הפסוק טוען שבעיניו מתייחס לבעל השדה אף על פי שלא הוזכר כלל, וכראיה לכך הוא מביא את פסוק ג: "ויקר מקרה חלקת השדה לבעז" אם אכן ידעה רות ואכן כיונה ללכת לשדהו של בעז, אזי מה כאן המקרה?!, מכאן אתה למד שרות לא ידעה על קיומו של בעז.

ואילו רש"י, אשר פירושו קרוב יותר לפשוטו של מקרא מפרש: "אחר מי אשר אמצא חן בעיניו ".

לעומתם מפרש בעל אגרת שמואל [3] : "ו יהי כי ראתה רות הקרוב הזה לנעמי מיד אמרה אמצא חן בעיניו להיות קרובך ובשרך... ואמר לנו הכתוב כי לא הוצרכה לשאול איזו היא דרך שדה בעז כי האלקים אינה לידה מבלי שאלה כלל וזהו ויקר מקרה חלקת השדה לבועז "

  על פי פרוש זה, אם נניח שרות הלכה במתכוון אל בעז, מוארים דבריה באור אחר: "ותאמר אמצא חן בעינך אדני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחתך" (ב, יג) בעל האגרת שמואל מביא על פסוק זה מספר רב של פרושים. בין האחרונים הוא כותב: "וה"רמ אלמושנינו ז"ל כתב... רוצה לומר ידעתי באמת שאמצא חן ושאנכי לא אהיה כאחת שפחותיך רק כאחת קרובותיך "

מן הלשון הנופל על לשון "כי נחמתני" ו "הלא אבקש מנוח אשר ייטב לך" (ג, א) משתמע שאותו מנוח אשר עתיד להטיב עם רות ואשר אצלו תמצא נחמה הינו בעז.

  מן התמונות המועלות במגילה בבהירות עולה גם אירוניה: "ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם" (א, א) אך אירוניה, ואולי אף סאטירה, גדולה עוד יותר עולה לאור התאור הבא: "והמה באו בית לחם בתחלת קציר שערים" (א, כב) כותב הרב בכרך [4] : "מה בא עניין זה להשמיענו?... אולי כי נראה ונרגיש כאן את עגמת הנפש של נעמי החוזרת לביתה. הנה היא יושבת ורואה בעד החלון את שמחת הקציר העולה בשדות. ואילו את חלקת השדה אשר לאבימלך לא פקד ה' בברכה ". נעמי, אשר ירדה מחמת הרעב, חוזרת בתקופת שובע אך לה הוא לא מזומן.

  ל"מחבר המשתמע" בתנ"ך כלי שאין לאף "מחבר משתמע" אחר והוא כתיב וקרי. ע"י כך ממלאים חז"ל פערים מהותיים, ניכר הדבר בייחוד בפרק ג- הירידה לגורן.

"וירדת ושכבת"-קרי. "וירדתי ושכבתי"- כתיב.

בכתיב הזה הרגישו חז"ל את חרדתה של נעמי בשולחה כה את רות. היא חסה עליה שמא לא תעיז, שמא תפקפק בטוהר הדרך הזאת. ועל כן משתפת לבה עמה [5] .   

ואכן הקרי בפסוק הבא מורה על חששותיה של רות: "כל אשר תאמרי      אעשה" (ג, ה) אלי קרי ולא כתיב. ומפרש בעל עקדת יצחק: "אף על פי שהעצה הזו אינה נראית הגונה אליה, מכל מקום כיון שהיא האומרת - לא תשנה דיבורה "

הקונוטציה [6] העולה לקורא היא מעשה תמר (מלבד זאת שתמר מוזכרת בפרוש בברכת העם את בעז לאחר שגאלה): בשני הסיפורים שני אחים מתים בלא זרע, בשניהם החובה להקים זרע על שם המת נתלית ונדחית, בשניהם פועלת נמרצות אשת המת, ועל ידי תחבולות נועזות מצליחה לבנות 'בית' בישראל. בשני הסיפורים הוקם הבית מן הגואל הרחוק.

  אולי בקונוטציה זו מבקש הכתוב- "המחבר המשתמע" לרמוז- כפי שזו צדקה במעשיה כך זו צדקה במעשיה. ואכן מובא במדרש ילקוט שמעוני תר"א: "שתי נשים מסרו עצמן על שבט יהודה; תמר ורות "