קוד: משנכנס אדר מרבין בשמחה - השמחה כמצוה ביהדות בתנ"ך
סוג: טעם
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל: פרי החג
חגיגת ימי הפורים נקבעה לאמצע חודש אדר הסמוך לחודש ניסן,בנוסף לכך חז"ל קבעו בגמ'שבמסכת תענית להרבות בשמחה החל"משנכנס אדר".קביעת חז"ל להרבות בשמחה בחודש אדר לא נכתבה במסכת מגילה העוסקת בענין פורים,אלא היא נקבעה כתוצאה מדברי המשנה : " משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית, פ"ד, משנה ו), מכאן"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה,כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.אמר רב פפא:הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה,ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" ( לכן בן ישראל שיש לו דין עם נוכרי, יתחמק ממנו בחודש אב שמזלו רע, ויזדמן לו באדר שמזלו טוב – תענית, כט.). סוגית הגמ'הנ"ל העוסקת לכאורה בענין"משנכנס אדר מרבין בשמחה",טומנת בתוכה עקרונות הלכתיים וערכים תרבותיים,בנושא השמחה והעצב ביהדות.כלומר,עיון פשטני בסוגיה מעורר מספר תמיהות,אך מעומק הסוגיה חז"ל לימדונו את מרכזיותה של השמחה ביהדות בכלל,ובחודש אדר בפרט.לפיכך אף גדולי הפוסקים נחלקו בדבר ההלכות המעשיות הנובעות מסוגית הגמ'הנ"ל,על כן סוגית גמרא זו מחייבת בירור ובחינה מעמיקה. בנוסף לשמחה"משנכנס אדר",חכמי המשנה תקנו לקרוא ארבע פרשיות מיוחדות,בארבע שבתות סביב חודש אדר,ואף להפסיק את סדר קריאת ההפטרות מעין פרשת השבת,ולהפטיר בהן מעין ארבע הפרשיות המיוחדות,דהיינו,בנוסף לקריאת פרשת השבוע קוראים גם את ארבעת הפרשיות המיוחדות.הטעם הכללי לתוספת הפרשיות המיוחדות הוא: לצורך הגברת השמחה בחודש אדר,כפי שנאמר: "פקודי ה'ישרים משמחי לב" ( תהלים, י " ט, ט '). יתרה מזאת,חכמי המשנה קבעו כי גם מועד ההכרזה על מצות תרומת מחצית השקל לדורות,ייעשה דווקא בראש חודש אדר,כי אין שמחה עמוקה יותר משמחת הנתינה,ואין נתינה נעלה יותר מנתינת מחצית השקל לחיזוק בית המקדש,משום שנתינה זו מחברת את כלל ישראל אל תכלית תוכן חייו אשר הוא:הקודש והמקדש. לפיכך חודש אדר מתייחד בכך שהוא החודש שבו כלל ישראל לדורותיו מתאחדים,מרבים בשמחה ומפיקים את הלקחים של מלחמת עמלק,כפי שמבואר להלן בהרחבה:
משנכנס אב ממעטין בשמחה – יש לבצע גם את מנהגי האבלות של חודש אב בשמחה מועטה.
הקשר בין חודש אב לחודש אדר – מלמד את עקרון השכר ועונש האלהי.
קביעת השמחה לכל חודש אדר - לחודש אדר ישנה תכונה סגולית המיחדת אותו מיתר חודשי השנה.
סוג השמחה בחודש אדר – שמחה רוחנית בלתי מוגבלת בכל דבר הגורם לאדם לשמוח.
הקשר בין חודש אדר לפסח – סיום השנה בחודש אדר מסמל את סוף הגלות ותחילת הגאולה.
סדר ארבע הפרשיות – קריאת ארבע פרשיות מיוחדות סביב חודש אדר נועדה לצורך הגברת השמחה.
זמן ההכרזה על תרומת מחצית השקל – נקבע לחודש אדר אשר בו מרבים בשמחה מקודשת.
זכירת עמלק – זכרון תמידי כי הדרך לתיקון עילת בואו של עמלק מתבצעת ע"י האחדות בעם ישראל.
מטרות הצחוק ע"פ מקורות חז"ל – הצחוק גורם להשגת יעדים רוחניים עליונים.
משנכנס אב ממעטין בשמחה:
המשנה קובעת כי"משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית, פ"ד, משנה ו), נשאלת השאלה:מדוע נאמר במשנה כי בחודש אב" ממעטין " בשמחה,הלא המשנה היתה צריכה לומר:משנכנס אב מרבים בעצבות, משום שבחודש אב נחרבו שני בתי המקדש?.נלענ"ד כי הטעם לכך שהמשנה נקטה בלשון מיעוט שמחה,והיא לא נקטה בלשון ריבוי עצבות בחודש אב,משום שביהדות קיימת מצוה לשמוח בעת קיום המצוות,כמובא במדרש : " שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה,ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה" ( רבינו בחיי, דברים, כ " ח, מ " ז), שנאמר : " עבדו את ה'בשמחה באו לפניו ברננה" ( תהלים, ק ', ב '). כלומר,בחודש שבו התגברו הצרות על עם ישראל לדורותיו,ואשר בגינם כלל ישראל נוהגים בו מנהגי אבלות ע"פ ההלכה,לכאורה היה נראה כי האדם צריך לשרות בעצבות כחלק מקיום המצוות הקשורות בחודש אב,אך למרות זאת המשנה מציינת כי אף את מנהגי אבלות שההלכה קבעה לנהוג בחודש אב,יש לבצע מתוך מיעוט שמחה ולא מתוך עצבות.לפיכך אפילו בחודש אב שבו העצבות מתגברת,יש לבצע גם את מנהגי אבלות של חודש אב בשמחה מועטה, כשם שמבצעים את המצוה להרבות בשמחה בחודש שכולו שמחה כחודש אדר.מטעם זה הגמ'דייקה לכתוב : " כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה,כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" ( תענית, כט.), דהיינו,ע"מ ללמדנו שיש להרבות שמחה בחודש אדר כשם שעם ישראל מיעט בשמחה בחודש אב,בכדי ששמחתם הכללית של עם ישראל לא תיפגם.
הטעם הכללי לכך שיש צורך לבצע את כל המצוות מתוך שמחה,מובא בזוה"ק : " ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא,אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין ליה מעילא,ואי איהו קיימא בעציבו יהבין ליה דינא בקבליה,כגוונא דא ( תהלים, ק ', ב ') : ' עבדו את ה'בשמחה',חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה" ( זוהר, שמות, קפד:). כלומר,האדם מקבל מן השמים כמידת הנהגתו בארץ,אם הוא שרוי בשמחה באותה מידה משמחים אותו מן השמים,ואם הוא שרוי בעצבות באותה המידה הוא מקבל דינים מן השמים,לכן נאמר : " עבדו את ה'בשמחה",כי ע"י כך האדם מושך עליו שפע של חדוה עליונה בזמן קיימו את מצוות ה'יתברך בשמחה.על כן רב פפא הוסיף ואמר : " הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה,ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" ( תענית, כט.), דהיינו,מאחר והאדם מרבה בשמחה בחודש אדר וממילא משוך עליו שפע של החדוה העליונה,הלכך זה הזמן גם לעשות דין עם הגוי ולנצחו.
גדולי הפוסקים נחלקו בענין ההלכות למעשה שנובעות מסוגית הגמ'דידן ( תענית, כט.), הרמב"ם בהלכות תענית פסק להלכה רק את דברי המשנה : " משנכנס אב ממעטין בשמחה" ( פ " ה, ו '), והשמיט מהלכותיו גם את דברי רב יהודה: "כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" ( נלענ " ד כי הטעם לכך הוא משום שלשיטת הרמב " ם השמחה מר " ח אינה מוגדרת, לעומת זאת מיעוט השמחה בחודש אב [ תספורת, כבוס ואכילת בשר ] תחילתם רק בשבוע שבו חל ט ' באב ולא מר " ח, מיעוט השמחה מר " ח אב מצטמצם ל " בנין של שמחה " כגון חתונות, לפיכך הרמב " ם לא פסק כרב יהודה וצ " ע), וגם השמיט מהלכותיו את דברי רב פפא : " הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה,ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" ( נלענ " ד כי הטעם לכך הוא משום שלשיטת הרמב " ם " אין מזל לישראל ", ומשום שדברי רב פפא הם תלויים בדברי רב יהודה אשר הרמב " ם לא פסק כדבריו כנ " ל). לעומת פסיקתו של הרמב"ם,פסקו הטור והשו"ע את ההלכה רק כרב פפא,דהיינו,שיש להשתמט מלהתדיין עם גוי בחודש אב ( שו " ע, תקנ " א, א '). לעמת פסיקת הרמב"ם,הטור והשו"ע,פסקו ה"מגן אברהם" ( תרפ " ו, ס " ק ה) ו"המשנה ברורה "" ( תרפ " ו, ג ', ס " ק ח ') גם את דין"משנכנס אדר מרבין בשמחה"להלכה.
אמרת חז"ל : " משנכנס אדר מרבין בשמחה"נכתבה רק בגמ'שמסכת תענית ובהקשר של חודש אב,והיא לא נכתבה במסכת מגילה אשר היא המסכת המיוחדת לענין פורים.נלענ"ד כי הטעם לכך הוא בכדי ללמדנו שאף בשעת צער האדם צריך לזכור את ימי השמחה העתידים לבוא,ואל לו להתייאש מן הפורענות ( אבות פ " א, משנה ז '). וכן נאמר: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה, נ"ה, י"ב), דהיינו,ע"י השמחה בעבודת ה'יתברך ניתן לצאת מכל הצרות.וכן מסופר על חסיד עני שבא אל רבו והתלונן בפניו על קשיי פרנסתו,אמר לו הרבי:תהיה בשמחה ואז פרנסתך תתעופף אליך בנקל.אמר לו החסיד:רבי,איך אני יכול לשמוח במצבי העגום?,אמר לו הרבי:אין לך ברירה אחרת אלא להתאמץ ולשמוח בכדי שתצא מן העניות,כפי שנאמר: "כי בשמחה תצאו" (ישעיה, נ"ה, י"ב). לפיכך למרות שחג פורים הינו חג מדרבנן,נאמר במדרש ( מדרש משלי, פרשה ט ') : " כל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם,שנאמר : ' וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" ( אסתר, ט ', כ " ח), דהיינו,משום ששמחתם הרוחנית של עם ישראל בימי הפורים אינה נפסקת לעולמים,אפילו לא בשעות של צער ועצב.
הקשר בין חודש אב לחודש אדר:
סוגית הגמ'מקשרת בין חודש אב לחודש אדר,כאמור בגמ ': " אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה,כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.אמר רב פפא:הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה,ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" ( לכן בן ישראל שיש לו דין עם נוכרי, יתחמק ממנו בחודש אב שמזלו רע, ויזדמן לו באדר שמזלו טוב – תענית, כט.). לכאורה נשאלת השאלה:מדוע הגמ'מקשרת דווקא בין חודש אב לחודש אדר?.אלא נלענ"ד שהגמ'קשרה בין החדשים אב ואדר דווקא,בכדי לרמוז לדורותיו של עם ישראל,כי כפי שכל חודש אדר נהפך לעם ישראל מיגון לשמחה,שנאמר : " והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" ( אסתר, ט ', כ " ב), כך גם כל חודש אב עתיד לההפך לחודש של ששון ושמחה לעם ישראל.וכן מבואר במדרש ( זוטא, איכה פר ' א ', כ " ח) : " עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה, שנאמר : ' כה אמר ה'צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים' ( זכריה ח ', י " ט). ולבנות את ירושלם הוא בעצמו ולקבץ גליות ישראל לתוכה,שנאמר : ' בונה ירושלים ה'נדחי ישראל יכנס" ( תהלים, קמ " ז, ב ').
ועוד נראה לענ"ד כי בין הפורענויות של חודש אב לבין השמחות של חודש אדר קיים גם קשר היסטורי,כמובא בגמ ': " בט'באב חרב הבית בראשונה ובשנייה,ונלכדה העיר ביתר ונחרשה העיר" ( ר " ה, יח:), דהיינו,ה'העניש את עם ישראל בכפל חורבנות בגין עזבם את תורת ה'.לעומת זאת בחודש אדר עם ישראל זכו לכפל שמחות כאשר כלל ישראל קיבלו עליהם את התורה מרצון,לאחר שהם כבר קיבלוה עליהם בכפיה במעמד סיני,כמובא בתלמוד : " אמר רבא:אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש,דכתיב : ' קימו וקבלו היהודים',קיימו מה שקיבלו כבר" ( שבת, פח.). כלומר,כפל שמחתם של עם ישראל בחודש אדר נובע מתוספת קבלת התורה מרצון,משום שהתורה משמחת את לבו של האדם,כדכתיב : " פקודי ה'ישרים משמחי לב" ( תהלים, י " ט, ט '). לפיכך הקשר בין החודשים אב ואדר מסמל גם את עקרון היסוד בדת ישראל,הקובע כי ה'יתברך גומל חסד לאוהביו לשומרי מצוותיו,ולעומת זאת ה'נותן לרשע רע כרשעתו.
וכן מצאנו במשנה כי כבר"באחד באדר משמיעין על השקלים" ( ב " ד שולחים שליחים לכל ערי ישראל ומכריזין לישראל שיביאו שקליהן . [ ונגבית בראשון לניסן ] לפי שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות צבור מתרומה חדשה – רע " ב, מסכת שקלים, משנה א '), דהיינו,משנכנס אב והתגבר החורבן עד שנחרבו שני בתי המקדש ממעטין בשמחה,ומשנכנס אדר ומכריזים על חידוש התרומות לעבודות הקודש במקדש מרבין בשמחה.וכן"אמר ריש לקיש:גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל,לפיכך הקדים שקליהם לשקליו,היינו דכתיב : ' באחד באדר משמיעין על השקלים" ( ילק " ש, אסתר, פ " ג, סימן תתרנ " ד). וכן מצאנו שמנהגי האבלות הנוהגים בתחילת חודש אב הם מועטים והם אף מסתיימים בי'באב,לעומת זאת בכל חודש אדר מצוה להרבות בשמחה כאשר שיא השמחה הוא באמצע חודש אדר.
קביעת השמחה לכל חודש אדר :
סוגית הגמ'קובעת כי יש לשמוח בכל ימי חודש אדר,כאמור בגמ ': " אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה,כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" ( תענית, כט.). לכאורה נשאלת השאלה:מדוע הגמ'קבעה כי יש לשמוח בכל ימי חודש אדר,ולא רק בימי הפורים החלים בי"ד וט"ו באדר?.נלענ"ד כי קביעת השמחה לכל חודש אדר מקורה הוא בדברי התלמוד הירושלמי : " תני בשם רבי נתן: כל החודש כשר לקריאת המגילה. מאי טעמא? ( אסתר, ט ', כ " ב) , ' והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" ( ירושלמי, מגילה פ " א, ה " א). כלומר,לשיטת רבי נתן הגזירה שהיתה על כל חודש אדר,לא היתה פחותה מהגזירה שנקבעה על הימים י"ד וט"ו בחודש אדר,משום כך הגמ'קבעה כי יש לשמוח בכל ימי חודש אדר מראשיתו ( וכן השו " ע פסק בשם " יש אומרים " שעוברי דרכים יכולים לקרוא את המגילה מתחילת החודש בדיעבד, והרמ " א הוסיף " והכי נהוג " תרפ " ח, ס " ז. לעומתם הרמב " ם השמיט גם את ההלכה הזו משום שהוא לא פסק כרב יהודה כנ " ל). כלומר,קביעת השמחה לכל חודש אדר נובעת מלשון הפסוק : " והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" ( אסתר, ט ', כ " ב), על כן הגמ'קבעה כי יש לשמוח בכל ימי חודש אדר ולאו דווקא בימי נס פורים שאירעו בי"ד ובט"ו באדר.
בהמשך סוגית הגמ'הנ"ל מובאים גם דברי רב פפא אשר קובעים כי לבן ישראל שיש לו דין עם נוכרי,הוא צריך להתחמק ממנו בחודש אב שמזלו רע,ולהזדמן לו בחודש אדר שמזלו טוב ( תענית, כט:), דברים אלה מלמדים על כך שרב פפא סובר:שלחודשים אדר ואב ישנה תכונה סגולית המיחדת אותם משאר חודשי השנה,דהיינו,למרות שבכל חדשי השנה "רבי יוחנן אמר:אין מזל לישראל" ( שבת, קנ " ו.), לשיטת רב פפא בגמ'דידן ( תענית, כט.) שני החדשים האלה הם בבחינת היוצאים מן הכלל ( עיין הריטב " א, שם).
הגברת השמחה הרוחנית בימי חודש אדר מסמלת את נצחיותם של עם ישראל,לעומת אובדנם הסופי של שונאי ישראל בכל הזמנים,וכן מצאנו שאף לפני הקב"ה יש שמחה בעת שהרשעים אובדים,כמובא במדרש : " וידבר ה'אל משה לאמר ואני הנה לקחתי'וגו ', ' ואני ' - בשמחה , ' הנה ' – ברצון,דברי ר'ישמעאל.אמרו לו תלמידיו:רבינו,לפי שהוא אומר : ' ואני הנני מביא את המבול מים' ( בראשית, ו '), שומע אני יש שמחה לפני המקום ?!, אמר להם: יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסיו, וכן הוא אומר : ' בטוב צדיקים תעלוץ קריה'וגו' ( משלי, י " א), ואומר : ' שיני רשעים שברת'וגו' ( תהלים, ג '), ואומר : ' לה'הישועה'וגו' ( תהלים, ג '), ואומר : ' ה'מלך עולם ועד אבדו'וגו' ( תהלים, ק " ד), ואומר ( תהלים, ק " ד) : ' יתמו חטאים'וגו',ואומר : ' ובאבד רשעים רנה " ( מד " ר, במדבר, פרשה ג ').
סוג השמחה בחודש אדר:
סוגית הגמ'קובעת כי"משנכנס אדר מרבין בשמחה" ( תענית כט.), אך הגמ'אינה מציינת באיזה סוג של שמחה מיוחדת יש להרבות במהלך כל חודש אדר,לעומת זאת בשמחת הרגלים שהתורה ציותה,חז"ל הגדירו כיצד לשמוח,כמובא בתלמוד : " ת"ר חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל,שנאמר : ' ושמחת בחגך'.במה משמחם?,ביין.רבי יהודה אומר:אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן,אנשים בראוי להם: ביין, ונשים במאי?,תני רב יוסף:בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר:בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר : ' וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'אלהיך',ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר : ' ויין ישמח לבב אנוש" ( פסחים, קט.). וכן מובא בגמ ': " רב מתנה אמר מהכא : ' תחת אשר לא עבדת את ה'אלהיך בשמחה ובטוב לבב',איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב?,הוי אומר זה שירה " ( ערכין, יא.). וכן מצאנו שרק לגבי יום פורים נאמר בגמ ': " אמר רבא:מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" ( מגילה, ז:), דהיינו,שמחת יום פורים נעשת באמצעות שתית יין לשוכרה,כשתכלית ריבוי שתיית היין בפורים היא:גילוי רזי התורה מן המגילה,כמובא בגמ': "אמר ר'חייא:כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים,יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות,נכנס יין יצא סוד.א '' ר חנין:לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים,שנאמר : ' תנו שכר לאובד'וגו' (משלי, ל"א, ו'). א '' ר חנין בר פפא:כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה" (עירובין, סה.). למרות זאת לגבי כל חודש אדר חז" ל לא היגדירו כיצד יש לשמוח באופן מיוחד.
נלענ"ד שהסיבה לכך שחז"ל לא הגדירו במדויק כיצד לשמוח היא:משום שחז"ל התכוונו ללמדנו מכך שכל אדם ירבה בשמחה של מצוה בכל מה שמשמחו,דהיינו,משום שאין גבולות לשמחה הרוחנית של ימי חודש אדר.לפיכך לגבי מיעוט השמחה בחודש אב חז"ל הגדירו הגדרות הלכתיות ברורות,כגון:איסור תספורת,כבוס,אכילת בשר,חתונות,וכד'.לעומת זאת חז"ל לא הגדירו בהלכה למעשה איך מרבים בשמחה בחודש אדר,משום שהשמחה היא דבר פנימי ורוחני אשר היא משתנה מאדם לאדם,מאיש לאשה ומקום למקום,כמובא בגמ'לעיל ( פסחים, קט.). וכן מובא במדרש : " בעשרה שמות נקראה שמחה, ואלו הם:ששון,שמחה,גילה,רינה,דיצה,פצחה,עליזה,חדוה,עליצה" ( שיה " ש רבה, פר ' א ').
העקרון היהודי אשר קובע כי אין גבולות לשמחה הרוחנית,מתבאר גם מדברי שלמה המלך ע"ה : " איש מחסור אהב שמחה אהב יין ושמן לא יעשיר" ( משלי כ " א, כ " ז). כלומר,האיש אשר יש לו מחסור בתורה הוא אוהב להיות תמיד בשמחה,כי חסרונו בתורה המשמחת את הנפש והגוף בשמחה פנימית ורוחנית,מאלצת אותו להגזים בשמחת תענוגי הגוף בלבד.לפיכך איש המחוסר בתורה גם לא יעשיר,משום שליראי ה'אין מחסור כלל כי הם תמיד שמחים בחלקם,בבחינת"איזהו עשיר השמח בחלקו" ( אבות, פ " ד, א).
הקשר בין חודש אדר לפסח:
הרש"י פירש את דברי הגמ ': " משנכנס אדר מרבין בשמחה",כך : " ימי נסים היו לישראל פורים ופסח" ( תענית, כט.). נשאלת השאלה:מדוע הרש"י קשר בין חג פסח החל בט"ו בניסן לבין שמחת"משנכנס אדר "?. נלענ"ד כי הרש"י קשר בין חג הפסח האמור בתורה לבין שמחת "משנכנס אדר"הנאמרת בגמ' ( תענית כט.), משום שתהליך גזירת המן החל בחודש ניסן,שנאמר : " ביום הראשון הוא חודש ניסן ... הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש הוא שנים עשר הוא חדש אדר" ( אסתר, ג ', ז '). לפיכך גם ימי ראשית תהליך גזירת המן בניסן וגם סופם בפורים"ימי נסים היו לישראל".וכן מובא במדרש"כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים, התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח,באייר זכות פסח קטן,וזכות המן ... עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות התחיל הרשע לשמוח" ( מד " ר, אסתר, פרשה ז '). מטעם זה הרש"י פירש : " ימי נסים היו לישראל פורים ופסח",דהיינו,משום שהמן הרשע סבר כי חודש אדר הבא בסוף חודשי השנה היהודית,יש בו סגולה לגרום לסופם של ישראל ח"ו.אולם המן הרשע לא ידע שביהדות תנועת השנה היא מעגלית,דהיינו,סופה של השנה מחובר לתחילת השנה הבאה.לפיכך חודש אדר אינו מסמל סוף של כליה,אלא סיום הגלות ותחילת הגאולה,כמאמר חז"ל : " בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" ( ר " ה, י " א.). מטעם זה כשהשנה מעוברת דיני חודש אדר חלים רק על חודש אדר ב'.
ועוד נלענ"ד כי פירוש הרש"י : " ימי נסים היו לישראל פורים ופסח" ( תענית, כט.), מבטא את קשר הדורות של עם ישראל המתחדש,עם עברם ההיסטורי המשותף,וכן מצאנו כי חז"ל קבעו לקשר בין הנסים של ימי חודש אדר שהיו לעם ישראל בזמן מרדכי,לבין הנסים של ימי חג הפסח שהיו לעם ישראל בזמן משה רע"ה.לפיכך החל מחודש אדר מתחילים לדרוש ולהכין לחג הפסח , " כדתניא:שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום" ( פסחים, ו.), משום שהדרשות בהלכות חג הפסח משמשות להוספת שמחת ניסי גאולת מצרים בחודש ניסן,לשמחת הגאולה מגזרות המן הנחגגת בחודש אדר.שילוב השמחות על הנסים שנעשו לעם ישראל הן בפורים והן בפסח בחו"ל,מלמד כי הקב"ה שומר על עם ישראל בכל המקומות ובכל הזמנים מאז ועד עולם.
סדר ארבע פרשיות:
חכמי המשנה תקנו לקרוא ארבע פרשיות מיוחדות,בארבע שבתות סביב חודש אדר הסמוך לחודש ניסן,ואף להפסיק את סדר קריאת ההפטרות מעין פרשת השבת,ולהפטיר בהן מעין ארבע הפרשיות המיוחדות,דהיינו,בנוסף לקריאת פרשת השבוע קוראים גם את ארבעת הפרשיות המיוחדות.הטעם הכללי לתוספת הפרשיות המיוחדות הוא: לצורך הגברת השמחה בחודש אדר,כפי שנאמר: "פקודי ה'ישרים משמחי לב" ( תהלים, י " ט, ט '), ונאמר בגמ ': " זכה משמחתו" ( יומא, ע " ב:). וכן מצאנו שתקנת קריאת ארבעת הפרשיות קדמה לתקנת קריאת פרשיות השבוע במתכונת המקובלת כיום,אשר היא כמנהג בבל בתקופת האמוראים ( מגילה, כט:). כלומר,קריאת סדר ארבע הפרשיות נקבע בתקופה קדומה,כפי שהדבר נלמד מתוכנן של הפרשיות האמורות במשנה : " ראש חדש אדר שחל להיות בשבת,קורין בפרשת שקלים.חל להיות בתוך השבת,מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת.בשניה - " זכור",בשלישית - " פרה אדמה",ברביעית - " החדש הזה לכם",בחמישית - חוזרין לכסדרן" ( מגילה, פ " ג, ד). כלומר,בשנה מעוברת קוראים את ארבע הפרשיות בחודש אדר ב',הפרשה הראשונה היא:פרשת "שקלים"אשר קוראים אותה בשבת של ר"ח אדר,משום שמטרת קריאת פרשת"שקלים"נועדה להזכיר לציבור להביא את תרומת מחצית השקל לצורך קנית קרבנות הציבור בחודש ניסן מן התרומות החדשות,לפיכך קריאת פרשת שקלים כיום היא זכר למקדש.הפרשה השניה היא:פרשת "זכור"אשר קוראים אותה בשבת שלפני פורים בכדי לזכור ביתר מוחשיות את מצות התורה לזכור את אשר עמלק עשה לעם ישראל.הפרשה השלישית היא:פרשת "פרה"המלמדת את דרך ההיטהרות מטומאת מת,לפיכך היא נקראת בשבת לאחר ימי הפורים ולפני חודש ניסן בכדי להתכונן ולהיטהר לפני קרבן הפסח,על כן אף קריאת פרשת"פרה"כיום היא זכר למקדש.הפרשה הרביעית היא:פרשת "החודש"אשר קוראים אותה בשבת הסמוכה לר"ח ניסן,מפני שחודש ניסן הוא החודש הראשון לחודשים,וע"י קריאתה עם ישראל מתעוררים להזדרז בביצוע מצוות חג הפסח כהלכותיו.
זמן ההכרזה על תרומת מחצית השקל:
זמן ההכרזה על תרומת מחצית השקל הנגבית בראשון לניסן,נקבע לחודש אדר הסמוך לר"ח חודש ניסן שהוא היום שבו הוקם המשכן,דהיינו,משום שעם ישראל התנדבו למשכן בשמחה,והם אף קיבלו עליהם את תרומת מחצית השקל בחפץ לב,לפיכך חודש אדר נקבע לזמן ההכרזה על תרומת מחצית השקל ולחודש של שמחה בלתי מוגבלת.על כן כאשר עם ישראל קוראים את פרשת שקלים בתורה,שמחת חודש אדר מתחברת לשמחת תרומתם של עם ישראל למשכן הנצחי,מטעם זה חז"ל חיברו בין הכרזת תרומת מחצית השקל לקודש לבין שמחת חודש אדר,כמובא במשנה : " באחד באדר משמיעין על השקלים" ( שקלים, פ " א, משנה א), ונאמר בגמ ': " משנכנס אדר מרבין בשמחה" ( תענית, כט.). נמצאנו למדים כי אין שמחה עמוקה יותר משמחת הנתינה,ואין נתינה נעלה יותר מנתינת מחצית השקל לחיזוק בית המקדש,משום שנתינה זו מחברת את כלל ישראל אל תכלית תוכן חייו אשר הוא:הקודש והמקדש.על כן החל מיום ההכרזה ועד יום נתינת מחצית השקל בפועל הם ימי שמחה רוחנית לעם ישראל,משום שהקב"ה מצרף ( מזכך) "מחשבה טובה" ( קידושין, מ.) למעשה.לפיכך יש שנהגו לתת אף בימינו סכום השווה למחצית השקל ( עשרה גרם של כסף טהור = שלשה דרהם ע " פ הרמב " ם) "לשם צדקה",בכדי להרבות במצות הצדקה בחודש אדר,ובכך לשמח גם את הנותנים וגם את העניים בחודש אדר.
לפיכך שמחת חודש אדר איננה שמחה של בדחנות או צחוק,אלא היא שמחה אמונית המבוססת על הביטחון בה'גואל ישראל מאז ועד עולם,וכן נאמר בגמ ': " ושבחתי אני את השמחה' ( קהלת, ח ', ט " ו) שמחה של מצוה , ' ולשמחה מה זה עשה' ( קהלת, ב ', ב ') זו שמחה שאינה של מצוה.ללמדך:שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות,ולא מתוך עצלות,ולא מתוך שחוק,ולא מתוך קלות ראש,ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים,אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" ( שבת, ל:). כלומר,השמחה האמיתית של עם ישראל היא איננה השמחה המתפרצת מתוך טבעו הפרוע של האדם,אלא שלשמחות עם ישראל ישנן הגדרות הלכתיות:בימי החול"לא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן,אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות" ( הרמב " ם, הל ' דעות, פ " א, ד), דהיינו,שמחה בינונית.אך בימי המועדים כל אדם מישראל חייב להגביר את השמחה באמצעים שחז"ל קבעו לכלל עם ישראל,כמובא בגמ ': " חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל,שנאמר : ' ושמחת בחגך',במה משמחם?,ביין.רבי יהודה אומר:אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן,אנשים בראוי להם ביין,ונשים במאי?,תני רב יוסף:בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין.תניא רבי יהודה בן בתירא אומר:בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר,שנאמר : ' וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'אלהיך',ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין,שנאמר : ' ויין ישמח לבב אנוש" ( פסחים, קט.). לפיכך גם המצוה להרבות בשתיית יין בפורים לא נועדה לצורך שכרות והוללות,אלא לצורך העלאת השמחה והביטחון בה'יתברך,משום שהיין גורם להשתחררות ממחסום הפחד מן העתיד,כמובא בגמ ': " פחד קשה יין מפיגו" ( ב " ב, י.). על כן אף הריקודים ומחיאת הכף בשמחת חג הפורים נועדו לעורר את השמחה הפנימית לצורך עבודת הקודש,כמאמר רבי נחמן מברסלב : " ותתן שמחה בלבנו עד שתתפשט השמחה בידינו ורגלינו,ונזכה אז להמחאת כף וריקודין דקדושה בשמחה לשמך באמת" ( ליקוטי תפילות א ', תפילה י '), וכן כתב מוהר"ן שע"י ריקודין ומחיאת כף מתמתקין כל הדינים.
זכירת עמלק:
המשנה קבעה לקרוא בתורה את פרשת"זכור" ( מגילה, פ " ג, ד) בשבת שלפני יום פורים,ע"מ לקיים את מצות זכירת עמלק בסמוך למועד כוונת השמדת העם היהודי ע"י המן הרשע אשר אף הוא היה מזרעו של עמלק.מעשיו של עמלק נצרבים בתודעת העם היהודי באמצעות שלש מצוות שהתורה מצוה בענין עמלק:מצות עשה (תר"ג) לזכור את אשר עשה לך עמלק,מצות עשה (תר"ד) להכרית זרעו של עמלק,ומצות לא תעשה (תר"ה) שלא לשכוח את מעשה עמלק,שנאמר : " זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים.והיה בהניח יהוה אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה'אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" ( דברים, כ " ה, י " ז - י " ט). מאז ימי סנחריב מצות העשה של כרתת זרעו של עמלק בוטלה למעשה,משום ש"כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" ( ידיים, פ " ד, משנה ד), לפיכך חזקת זרע עמלק היא"כמי שפרש מן הרוב" ( הרמב " ם, איסורי ביאה, פי " ב, כה). כלומר,בימינו נותרו רק מצות עשה של זכירת עמלק,ומצות לא תעשה שלא לשכוח את מעשה עמלק.
נראה לכאורה שמצוות אלה תמוהות,משום שמלחמת עמלק היתה פעולת התנכלות של שבט פראי מאזור הנגב,דהיינו,מלחמה ללא נפגעים וללא כיבוש שטח אשר קרתה לפני כ -3322 שנה במדבר סיני,לפיכך מה הטעם לזכור את מלחמה זו לדורות עולם?,ועוד,הלא אלמלא מצות זכירת עמלק היה זכרו של עמלק נשכח מלב כל העולם,א"כ מדוע התורה מצווה להנציח את זרעו של עמלק?.נלענ"ד כי במצוות אלה התורה מגלה את דעתה שתופעת העמלקיות היא תמצית הרוע האנושי בכל הדורות,לפיכך על עם ישראל מוטלת החובה לזכור ואף לא לשכוח את הרוע שעמלק מייצג,משום שהרוע של עמלק שונה מכל הרוע של אומות העולם השונאות את עם ישראל בלבם.כלומר,הרוע של עמלק הוא כרוע של חיות הטרף אשר תכליתו הוא:לפגוע בקדושתם של עם ישראל ללא כל סיבה או טובת הנאה,לפיכך נאמר : " מלחמה לה'בעמלק מדר דר" ( שמות, י " ז, ט " ז), ונאמר במדרש : " כל זמן שזרעו של עמלק בעולם,לא השם שלם ולא הכסא שלם" ( תנחומא, כי תצא, סימן יא), לכן בני ישראל אומרים בקדיש : " יהא שמ - יה רבה",דהיינו,ישראל מתפללים להגעת היום שבו יתגדל שמו של ה'מאותיות "יה"לאותיות "הויה".וכן מצאנו שמצוות"זכור"ו"לא תשכח"נאמרו בלשון יחיד,ע"מ ללמדנו שכאשר עם ישראל מאוחדים ודבקים בה'יתברך,אין שונאי ישראל יכולים לפגוע בהם.על כן נאמר בפרשת זכור כי פגיעת עמלק היתה דוקא בשולי החברה,כפי שפירש הרש"י : " כל הנחשלים אחריך',חסרי כח מחמת שהיה הענן פולטן" ( דברים, כ " ה, י " ח). כלומר,ישראל מצווים לזכור לא רק את מעשה עמלק,אלא גם את הדרך לתיקון עילת בואו של עמלק,דהיינו,פגיעת האוייב בקדושתו של עם ישראל יכולה להמנע ע"י איחודם של כלל ישראל לדבקות בה'יתברך,מתוך השתדלות ללא יגיעה למען צירופם של הנחשלים והנפלטים מן הדבקות בה'יתברך.
מטעם זה במצות זכירת עמלק התורה מציינת כי הסיבה למלחמת עמלק היא גם הסיבה הנצחית לכל מלחמות ישראל,שנאמר : " ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים".כלומר,מצות זכור היא:גם לזכור את מעשיו הרעים של עמלק,וגם לזכור את הסיבה לבואו של עמלק להלחם עם בני ישראל,דהיינו,על"שרפו ידיהן מן התורה ומן המצות",ועל שעם ישראל לא היה"ירא אלהים"באותו עת.
נמצאנו למדים כי מצות זכירת עמלק היא מצוה יום יומית,כפי שעולה גם מפשט דברי הרמב"ם ( הלכות מלכים, פ " ה, ה) : " ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו,שנאמר : ' זכור את אשר עשה לך עמלק',מפי השמועה למדו:זכור בפה,לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו".וכן מובא במדרש : " וילחם עם ישראל ברפידים',מהו רפידים?,שרפו ידיהן מן התורה ומן המצות "... אמר להן הקב"ה:כך הרהרתם 'היש ה'בקרבנו '?, חייכם הריני מודיע לכם,לכך'ויבא עמלק'.רבי לוי אמר:למה הדבר דומה?,לבן שהיה רוכב על כתף של אביו,והיה רואה דבר של חפץ ואומר לו:קח לי,והוא לוקח לו פעם ראשונה,שניה ושלישית.רואה אדם אחר אמר ליה:ראית אבי?,אמר לו אביו:אתה רכוב על כתפי וכל מה שתבקש אני לוקח לך,ואת אומר ראית אבי ?!, השליכו מכתפו ובא הכלב ונשכו.כך היו ישראל ... אמר להן הקב"ה:כך הרהרתם,הרי הכלב נושך אתכם,לכך'ויבא עמלק" ( תנחומא, יתרו, סימן ג). כלומר,הנצחת מעשה עמלק בתודעה היהודית,נועד לצורך הזכרון התמידי של הדרך לתיקון עילת בואו של עמלק,וזאת באמצעות התחזקותם של עם ישראל באמונה בה'יתברך,ובאחדותם הפנימית של כל השכבות המרכיבות את כלל ישראל. וכן מצאנו שמילת "עמלק"היא בגימטריה"ספק",משום שאחת משיטותיו של"עמלק"היא החדרת מידת הספקנות אשר היא גורמת לאדם להתקררות בענייני הקדושה,לפיכך על האדם למחות את זכר הספק מלבו,באמצעות עקירת מידת הספקנות ע"י ההתחזקות באמונה בה'יתברך,כתוצאה מכך תתגבר בלבו השמחה בעבודת ה'יתברך , " כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודת דוד, משלי, ט"ו, ל').
מטרות הצחוק ע" פ מקורות חז" ל:
ממקורות חז"ל עולה כי הצחוק גורם להשגת יעדים רוחניים עליונים,כגון:בטחון בהבטחות ה',תיקון העולם,השגת יתר חכמה בלימוד התורה,וכו',כפי שמפורט להלן בהרחבה:
האמונה והבטחון בהבטחות ה' יתברך לעם ישראל, גורמים לה'יתברך ולעם ישראל לצחוק ממזימות הגוים כנגדם בכל דור ודור,שנאמר : " יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו" (תהלים, ב', ד'), וכן מובא במדרש: "והיה המן מהלך וכל שרי המלכות באים אחריו,ומרדכי בא לפניהם,ופגע בשלשה תינוקות יוצאים מבית רבן.אמר להם מרדכי:אמרו לי פסוקיכם,פתח הראשון ואמר : ' אל תירא מפחד פתאום',וגו',פתח השני ואמר : ' עוצו עצה ותופר',וגו',פתח השלישי ואמר : ' ועד זקנה אני הוא',וגו'. מיד צחק מרדכי, אמר המן למרדכי:מה אמרו לך תינוקות הללו וצחקת?, אמר ליה:בשורות טובות בשרוני.מיד כעס המן בלבו ואמר:איני שולח יד תחלה אלא בתינוקות הללו" ( ילק " ש, אסתר, פ " ו, סימן תתרנ " ז).
וכן מצאנו בתגובת אברהם אבינו ע"ה,כאשר ה'בישרו על בנו העתיד להיוולד לו משרה אברהם נפל על פניו וצחק,שנאמר : " ויפל אברהם על פניו ויצחק ... וקראת את שמו יצחק",רבינו בחיי פירש : " אין זה צחוק ולעג ח"ו רק לשון שמחה, כלשון ( תהלים, קכ " ו) ' אז ימלא שחוק פינו ', ועל כן תרגם אונקלוס תרגום ישמח שהוא'וחדי',ולא תרגם וחייך.והראיה כי לשון' ויצחק ' הוא מלשון שמחה, מה שנצטוה מפי הש"י לקרותו יצחק,שנאמר : ' וקראת את שמו יצחק',ואלו לעג אברהם על הענין,לא יצוהו ה'יתברך שיקרא לו שם על שם הלעג" ( רבינו בחיי, בראשית, פרק י " ז, י " ז). לעומת זאת צחוקה של שרה אימנו לא היה בעת הבשורה אלא בעת שהיא ראתה עדנה,שנאמר : " ותצחק שרה ... אחרי בלותי היתה לי עדנה".לפיכך ה'אמר לאברהם : " למה זה צחקה שרה",דהיינו,ה'אמר לאברהם:על צחוקה של שרה אני מקפיד ולא על הצחוק שלך,משום ששרה אמרה בלבה : " האף אמנם "?!, רק לאחר שהבטחת ה'לאברהם שהיא תלד התאמתה בגופה.לפיכך משמעות הדבר היא:כי שרה לא האמינה ולא סמכה את דעתה על הבטחת ה'לאברהם שהיא תלד בן לעת זקנתה,משום שהבטחת ה'יתברך נראתה בעיניה כדבר פלאי,לפיכך ה'שאל : " היפלא מה'דבר "?. וכן מצאהו שתגובת שרה לאברהם היתה : " לא צחקתי כי יראה",דהיינו,שרה השיבה לאברהם על שאלתו של ה'יתברך,כי הצחוק האנושי שלה התפרץ בעקבות העדנה שהופיעה בגופה לעת זקנה,על כן לדעתה פרץ הצחוק הפנימי שלה איננו מבטא פגימה בגודל יראת שמים שלה.על כך השיבה אברהם : " לא כי צחקת",דהיינו,גם בעת הצחוק שבצנעה,ואף בעת הצחוק האנושי המתפרץ מלבו של האדם,יש להקפיד על כך שהצחוק לא יתפרש כהטלת ספק ביכולותיו של ה'יתברך,משום שאף הצחוק הפנימי מעיד על האמונה והבטחון בהבטחות ה'יתברך לעם ישראל.
הצחוק היא מדתו של יצחק אע" ה וזרעו, כאשר ייעודו של הצחוק הוא לתקן את העולם, לפיכך ה'יתברך בכבודו ובעצמו ציוה על אברהם אע"ה,לקרוא לבנו הנולד לו משרה יצחק,משום ש"שמא גרים" ( דהיינו, שם האדם מעיד על אופיו, זוה " ק, ויקרא עה:, יומא פג:). כלומר, ה'נתן ליצחק אבינו ע"ה את כח הצחוק,ע"מ שהוא יגלה לעולם את הצחוק שבאלילות ובהבלי העולם הזה.
כפי שהדבר מתבאר מן המעשה בזקן שבא אל המגיד הגדול ממזריטש ( ר ' דב באר, תלמידו ומ " מ של הבעש " ט 1704-1772 מורו של ר ' יצחק לוי מברדיטשוב), וביקש ממנו תיקון על עוונותיו.שאלו המגיד:את איזה עוונות אתה מבקש לתקן?,התחיל הזקן לספר לו את עוונותיו.חייך המגיד לשמע העוונות ואמר לזקן:לך לביתך ורשום על גיליון את כל עבירותיך והבא לפני את הגיליון.הלך הזקן לביתו וישב יום תמים בכדי להכין את רשימת עוונותיו,לאחר שחיטט בזיכרונו ורשם את כל העבירות שנזכר בהן,הביא את הרשימה למגיד ממזריטש.הסתכל המגיד ברשימה ופרץ בצחוק,המשיך לקרוא ברשימה והוסיף לצחוק,וכך עבר המגיד בדייקנות על כל סעיף ושורה בגיליון העבירות של הזקן וצחק צחוק גדול,וכשסיים הסתכל המגיד בזקן שעמד ממולו,ואמר לו בחיוך:שוב לביתך ובעזרת הצחוק אתה תבוא על תיקונך.הרבי מקולבישוב שראה את המעשה חרד כל הזמן:הן ממעשה המגיד הצוחק מהעבירות על מצוות התורה,והן מפני שחשש שמא הזקן ייעלב ויתפרץ בכעס ויברח מבית הרבי.אולם הזקן לא ברח,אלא הוא הסתכל בעיני המגיד והתחיל לחייך,ולבסוף אף הוא צחק ויצא בחיוך ובצחוק מתגלגל מן החדר,עד שנוצר הרושם כי המגיד הסיר מן הזקן את המועקה מחטאיו.הרבי מקולבישוב השתומם על כל הענין,הוא לא הבין למה המגיד צחק בעת שקרא את העבירות?,ולמה המגיד הפך את הבקשה לתיקון העוונות לצחוק ?!. הרבי מקולבישוב לא יכול היה להתאפק יותר,ואז הוא אזר עוז ושאל את המגיד ממזריטש את תמיהותיו.המגיד ענה לו:מסורת היא בידינו שכל עבירה מקורה הוא בשטות,כפי שחז"ל אמרו : " אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".אולם יצר הרע מעלים מעיני האדם את השטות שמאחורי מעשה העבירה על מצוותיו של ה'יתברך,עד כדי כך שבני האדם אינם רואים את השטות שמאחורי מעשה העבירה,כפי שנאמר : " וילכו אחרי ההבל ויהבלו" ( ירמיה, ב ', ה '). לפיכך התיקון המושלם והטוב ביותר הוא:לגלות את השטות שמאחורי מעשה העבירה,כי ברגע שמגלים את השטות שמאחורי מעשה העבירה,מן ההכרח הוא שהאדם יצחק על שטויותיו כפי שהוא צוחק מכל שטות של אחרים.על כן בכוחו של הצחוק להמתיק את הדין ולבטל את כוונת העבירה אשר נבעה ממחשבה שטותית,ועל ידי כך ה'יתברך מקבל את תשובתו של האדם ומוחל לו גם על מעשה העבירה.נמצאנו למדים ממעשה זה את כוחו של הצחוק,כוח זה ניתן ליצחק אבינו ע"ה ע"מ שהוא יגלה לעולם את הצחוק שבאלילות ובהבלי העולם הזה.יצחק אע"ה העביר לישראל זרעו את מורשת כוחו של הצחוק,דהיינו,אף לעם ישראל יש את כוח הצחוק המסוגל לגלות את ההבל העולמי,וכן את כוח הצחוק המסוגל להצביע על השטות שמאחורי העבירות אשר נעשו על ידם.
כמו כן באמצעות הצחוק העממי ניתן לתקן גם את חיי כלל החברה,כאמור בסיפור החסידי:מעשה במלך אחד שהכביד על עמו בכך שהוא היה גוזר עליהם גזירות קשות,ומטיל עליהם מסים וארנונות בלי סוף.העם היה גונח מחוסר אונים ומתאונן,אך בדלית ברירה העם היה ממלא אחר גזירות המלך ומשלם את המסים.ככל שפחד המלך גבר על העם,כך המלך הוסיף להטיל מסים וגזירות חדשות,והעם הוסיף להתאונן.עד שיום אחד העם החליט לשלוח אל המלך משלחת נכבדים ע"מ להסביר למלך שמצבם קשה ביותר,המשלחת השתדלה להשפיע על המלך הרע ובקשה ממנו שהוא יקל מעליהם מעט מן הנטל,אך המלך דחה בתוקף את בקשת המשלחת,והוסיף ללכת בדרכו להפיל את פחדו ואימתו על העם,עד שיום אחד ניטל מן העם כוח הסבל ואז כל העם פרצו בצחוק מתמשך על גזירות המלך.הצחוק התפשט לכל שכבות הממלכה עד שהמלך חשב כי גזרותיו גורמות לעם אושר,לפיכך המלך הרע ביטל את גזרותיו מיד.כלומר,התיקון לאותו העם בא בזכות הצחוק העממי.וכן מצאנו שבאמצעות הצחוק העממי ניתן לתקן את כל חיי החברה,ע"י הקצנת הצחוק שבגזירות ובמעשי השלטונות המכבידים על חייו של האזרח,משום שבושת השלטונות מן הצחוק על מעשיהם גורמת להם לתקן את המעוות,ובכך נגרם התיקון של החברה מכוחו של הצחוק,וכן אמר דוד המלך : " עם נבר תתבר ועם עקש תתפתל.ואת עם עני תושיע" ( שמואל - ב, כ " ב, כ " ז - כ " ח), וכן נהג מו"ר אבי אב"י חגבי זצ"ל לחפש בכל ענין של צער את הדבר המצחיק שבתוכו וע"י כך למתק את הדין.
סיפורי בדיחות מועילות להחכים בלימוד התורה, כמובא בתלמוד : " כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן,אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן,לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" ( פסחים, קיז., שבת, ל:). כלומר,לפני שרבה לימד את חכמי התלמוד תורה,רבה היה מספר להם בדיחות וחכמי התלמוד צחקו,ולאחר מכן רבה ישב ביראה והחל ללמד את תלמדיו תורה,דהיינו,הצחוק גרם לתלמידיו של רבה לשחרור הנפש,ובכך לבם נפתח לקבלת סוגיות התורה אשר הם משמחות את לבו של האדם יותר מכל שמחה אחרת,כדכתיב : " פקודי ה'ישרים משמחי לב" ( תהלים, י " ט, ט ').
נמצאנו למדים כי חז"ל עודדו את הצחוק שתכליתו היא:התעלות רוחנית לשם לימוד התורה,וכן מובא בגמ ': " א"ר אדא בר מתנא אמר רבה:במקום גילה שם תהא רעדה.אביי הוה יתיב קמיה דרבה,חזייה דהוה קא בדח טובא ( רש " י - יותר מדאי ונראה כפורק עול), אמר : ' וגילו ברעדה'כתיב ?!, אמר ליה:אנא תפילין מנחנא ( רש " י - והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי). ר'ירמיה הוה יתיב קמיה דר'זירא,חזייה דהוה קא בדח טובא ( רש " י - יותר מדאי ונראה כפורק עול), אמר ליה : ' בכל עצב יהיה מותר'כתיב ?!, אמר ליה:אנא תפילין מנחנא ( רש " י - והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי) ... א"ר יוחנן משום רשב"י:אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה,שנאמר : ' אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה',אימתי?,בזמן שיאמרו בגוים'הגדיל ה'לעשות עם אלה" ( ברכות, ל:).
ד. דברי שטות מעלים את ערך החכמה שבעומק לימוד התורה, כמובא בזוה"ק : " והיינו דרב המנונא סבא,כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא,הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה,הדא הוא דכתיב ( קהלת, י ', א ') : ' יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט',משום דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא" ( זוהר, ויקרא, מז:). כלומר,בזמן שחכמי הזוהר למדו מרב המנונא סבא את סודות התורה העמוקים,רב המנונה היה מלמד אותם קודם פרק מצחיק בדברי שטות,ע"מ שההבל שבשטות המצחיקה יועיל להם לשמוח מחכמת עומקה של התורה.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי נוסח סוגית הגמ' ( תענית, כט.) העוסקת לכאורה בענין"משנכנס אדר מרבין בשמחה",מלמד גם על ערכים נוספים הבאים לידי ביטוי מלימוד עומק הסוגיה,כגון: הלימוד כי מטרת ערך השמחה בדת היהודית היא:לרומם את השמחה לדרגת קדושה עליונה,לפיכך רוב רובם של מועדי ישראל הם ימי שמחה רוחנית,שנאמר : " מועדי ה'אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי" ( ויקרא, כ " ג, ב '). כמו כן נלמד מסוגית הגמ' ( תענית, כט.) העוסקת לכאורה בענין"משנכנס אדר מרבין בשמחה", כי ביהדות קיימת מצוה כללית אשר היא:לשמוח בעת קיום המצוות,כי השמחה במעשה המצוות היא מצוה בפני עצמה ושכרה בצידה,לפיכך מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד,פרט לימים בהם חז"ל קבעו למעט בשמחה.וכן מצאנו ש כאשר האדם עושה את המצוות בשמחה ובכוונה שלמה,ע"י כך הוא מושך אליו מן השמים שפע של זכויות ושפע של טוב ושמחה. לפיכך סוגית הגמ' ( תענית, כט.) מקשרת בין החדשים אב ואדר דווקא,משום שהם החודשים הקיצוניים בשנה מבחינת השמחה והעצבות,דהיינו,הקישור בין החודשים בדברי הגמ'נועד לרמוז לעם ישראל,כי כפי שכל חודש אדר נהפך לעם ישראל מיגון לשמחה,כך עתיד גם חודש אב לההפך לחודש של ששון ושמחה לעם ישראל בעתיד לבוא,לפיכך אף בשעת צער האדם צריך לזכור את ימי השמחה העתידים לבוא עליו,ואל לו להתייאש מן הפורענות.משום שצרות הגלות והשעבוד למלכויות הם עונשי הגוף,אך הנשמה היהודית לא נמסרה לצרות הגלות ולשעבוד המלכויוית,אלא היא עומדת מעל כל המגבלות,לפיכך השמחה והבטחון בגאולה משועבדים רק לרצונו של האדם.היחודיות של ה חודשים אדר ואב מלמדת גם כי לחודשים אלה ישנה תכונה סגולית אשר היא מייחדת אותם מיתר חודשי השנה. וכן למדנו כי חז"ל נמנעו מלקבוע את אופן ריבוי השמחה האמורה בסוגית הגמ ' " משנכנס אדר מרבין בשמחה" ( תענית, כט.), בכדי ללמדנו כי לשמחה הרוחנית אין גבולות,לפיכך יש לכל אדם את החופש הרוחני להרבות בשמחת מצוה בכל דבר המשמחו,משום שהשמחה היא ענין פנימי,אישי ורוחנית,המשתנה מאדם לאדם מאיש לאשה ומקום למקום. לפיכך שמחת חודש אדר וימי הפורים היא איננה רק על נסי ה'לעם ישראל שארעו בעבר בארצות פרס ומדי,אלא ששמחת חודש אדר וימי הפורים היא גם שמחה רוחנית של אמונה והתחזקות לקראת העתיד של סיום הגלות ותחילת הגאולה,כמאמר חז"ל : " בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" ( ר " ה, י " א.), לפיכך גם הרש"י קשר בפירושו בין ימי הפורים לחג הפסח.כמו כן מצאנו במקורות היהדות כי חז"ל ייעדו מטרות רוחניות אף לצחוק,כגון:בטחון בהבטחות ה',תיקון העולם,תועלת ללימוד תורה והשגת החכמה העליונה.
יה"ר שנזכה להיות בשמחה תמיד,ונזכה להתעלות בשמחת קיום המצוות בשלמותן,ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף" (ישעיה, נ"ה, י"ב) , " אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה'לעשות עם אלה.הגדיל ה'לעשות עמנו היינו שמחים" (תהלים, קכ"ו, ב'-ג').
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)