קוד: עקרות ולידה ב בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: איילת בר
אל: כפית ה'תשס"ג
תגובה ל: עקר שנכתבה ב16:58:33 10.11.2004
ב. סיבת העקרות
להזכירנו, אנו עוסקים בדמויות הבאות: רבקה, חנה, האשה השונמית, רחל, שרה ואשת מנוח. נשים שחוו עקרות כמו גם לידה. במאמר זה אנו נתעלם לחלוטין מהעובדה הרפואית היבשה שקבעה את עקרותן של הנשים וננסה ליחס עקרות זו לגורם אחר. גורם אשר יאפשר לנו ללמוד מהעובדה שהן היו עקרות. שהרי אם לא כן, מדוע פרט זה מעניין אותנו ביחס אליהן? מה ראתה תורה לציין עקרות של מישהי?
ניתן אמנם לשאוב עידוד ונחמה מעובדת עקרותן, לא רק לעקרוֹת או לנושא עקרוּת, אלא כל מר נפש יכול להזדהות בצר לו עם צרותיהן של האמהות. לאורך כל הדורות, תתקיים הזדהות תמידית בין העם לבין אמותיו, אכן ברמה האישית.
אולם נראה לי כי יש השלכות נוספות לחיינו שכוללות יותר מאשר מקום אישי להזדהות. אולי דרך בחינת סיבת העקרות לאור הלידה/הולד או לאור נסיבות חייה של העקרה, נשכיל להעניק נופך וממד נוספים לעקרותן.
כדי שיקדישו עצמם לעבודת ה' ולשליחות הקדושה.
"מצאתי שהאבות היו עקרים, כדי שיהיו פנויים להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה. ורק לעת זקנותם, כשמילאו חובתם זו, נולדו להם בנים... ושרה - היתה עקרה, שאין לה אפילו בית ולד, רוצה לומר שלא היה לה אפילו זיק של תקוה ללדת בדרך הטבע, וממילא מסרה את נפשה כליל לעבודת הקודש, ולזקנותה שינה ה' את טבעה וילדה בן" (הרב סורוצקין "אזנים לתורה" עמ' פט) [1] .
עפ"י דבריו של הרב סורוצקין, מטרת העקרות היתה כדי שיתרכזו האבות והאמהות במשימה העומדת לפניהם: הפצת שם ה' בעולם. עובדה זו מסבירה את העניין ש3- מתוך 4 אמותינו היו עקרות. ברור כי תפקיד הפצת שם ה' בעולם וקריאה בשמו היה מנת חלקם של אבותינו. המחשבה שלהם מופנית החוצה, לשאר האנושות ולא לעצמם. אנו מוצאים כמעט אבדן העצמיות וביטול עצמי למול יסוד עבודת ה' וקריאה בשם ה' בעולם. במיוחד נכון הדבר אצל שרה ואברהם - הראשונים להציג קריאה בשם ה' והנפקדים בגיל המאוחר ביותר.
כדי שה' ישמע לתפילותיהם ויפקוד אותם.
הסבר זה מופיע אצל חז"ל: "למה נתעקרו אמהות? שהקב"ה מתאווה לתפילתן ומתאווה לשיחתן ". [2] מטרת העקרות היא, אם כן, לגרום לצדיקים להתפלל, וכך ה' ישמע תפילתם, ויפקוד אותם. הסבר זה יכול לבאר את סיבת העקרות של רבקה, שהרי יצחק מתפלל, וה' נעתר לו. לגבי חנה זה בולט אף יותר - כאשר פנינה מכעיסה אותה, אין היא עושה זאת מתוך רוע. ביודעה שה' רוצה את תפילת חנה, גורמת לה פנינה לרוגז, עד שחנה מתרעמת כל-כך שהיא פונה לה', והוא כמובן נענה לה.
מדוע זה כך? מה יש בתפילה שמוביל את האדם להיחלץ ממצוקתו? ישנן שתי תשובות אפשריות: ייתכן לומר כי על ידי התפילה לקב"ה האדם משיג מידה מסוימת של ביטחון בה', התפילה מרוממת אותו, ומשפיעה עליו בצורה שהופכת אותו ראוי לקבלת ברכת ה'. ממילא האדם, הראוי כעת, נענה ונפקד.
אפשרות נוספת להסבר: הקב"ה אינו מונע מהאשה ללדת רק כדי לשמוע את התפילה, זה לא שהוא צריך את תפילות הצדיקים. מה שכן, הוא מחכה למאמץ כלשהו (בצורת תפילה) מצד האדם. כאשר האדם מפגין פעלתנות ועושה למען עצמו, משתדל ומתפלל, אזי הקב"ה משתף פעולה ועושה צעד משלו. ידוע הסיפור על העני המרוד שמתפלל כבר 20 שנה לזכות בלוטו. בדבקות רבה, יום אחר יום פונה לריבון העולמים בבקשה אחת ויחידה זו. "ריבון עולמות, גלוי וידוע לפניך שאני מאמין בן מאמינים. בקשה אחת אני מבקש מאתך: אל תשיבני ריקם! מבקש אנוכי שתזכני במשחק הלוטו!" באו מלאכי מרום לפני הקב"ה וביקשו על אותו העני - כמה הוא צדיק, וישר, וראוי. ענה להם הקב"ה: "כבר שנים אני מת לתת לו לזכות בלוטו, אבל הוא אף פעם לא ממלא טופס!"
הסתכלות יחידנית יותר על הנפשות הפועלות.
רחל
רחל היא בעיקר סמל. מעשי אבות סימן לבנים, סימן על העתיד לקרות. רחל היא סמל הציפייה הבלתי ממומשת. לפני נישואיה, עוברת על רחל המתנה ממושכת ליעקב, אף כי מפגישתה הראשונה אתו היה ברור לשניהם כי הם רוצים להינשא. שבע שנים עובד יעקב, שבע שנות המתנה לרחל. וגם לאחר נישואיה - שנות עקרות רבות היא מחכה, בעוד לאה יולדת בן אחר בן. ציפייתה של רחל נותרת בלתי ממומשת. גם בהולדת יוסף אין די - הרי זו רק ההתחלה, "אסף ה' את חרפתי", ומיד מחויב ההמשך: "יוסף ה' לי בן אחר" [3] . רק בבן זה - בן-אוני, כפי שקראה לו אמו - מגיעה סוף-סוף לידי מימוש תמציתה של רחל וכוחותיה. זוהי הפסגה. והנה - מתה רחל בהולדת בנימין, ואין היא זוכה להגיע אל אותה הפסגה. התקווה של שנים ארוכות לא באה על סיפוקה [4] . עקרותה של רחל, הקרבן התמידי שרחל נדרשת להקריב, מצב של חוסר היחלצות מהמצוקה, מוכר לנו גם בתקופות מאוחרות יותר בעם ישראל. ואולי קרבן התמיד בעצמו מסמל את ההקרבה הזו שאינה תמה. "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה." [5]
ראינו אם כן שרחל ועקרותה מסמלים את אחד הצדדים בעם - הציפייה התמידית, הקרבן שלא כלה. העקרות כאן היא תאור מצב של העם, לא רק של רחל, ומטרתה ראייה רחבה יותר, לעתיד, הענקת הסתכלות כוללת יותר על תהליכים שקורים לעם. [6]
האשה השונמית
עקרותה של השונמית מחייבת בחינת היחסים בין הנביא למנובאיו, ובין הנביא למשמשו. תובנה עיקרית היא הבנת עצם המעשה. מעשה הנס ככוח לא-בלעדי בידי הנביא, אלא תלות בה' וברצונו. אלישע מבין זאת, ומתוך דבריו מלמד אף אותנו: "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן" [7] , ו לא כדברי המלאכים לאברהם: "למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" [8] . אלישע אומר: אני אינני נביא, ואולי לא אשוב. מוחלטות הנס עצמו, אף היא מוטלת בספק. הבן מת... אהם, פשלה. אלישע שולח את גיחזי, שלא מצליח להחיותו... מה קורה כאן? אתה נביא או לא? רק אלישע מצליח להחיות את הילד. הוא לא אומר: "האלקים אני להמית ולהחיות" [9] , בנוסח יעקב: "התחת אלקים אנוכי" [10] , אלא משתמש בכוחו. אולם דווקא השימוש הזה מראה על כוחו המוגבל של הנביא. [11]
שוב, מטרת העקרות היא לא אישית, אלא באה כדי להאיר לנו את מערכת היחסים עם הנביא. מה זה נביא, איזה כח יש לו, האם הוא מוגבל וכו'.
שרה
שאלת העקרות כאן סבוכה וקשורה בתוך שאלת האמונה והביטחון בה'. הבטחת הזרע לאברהם שלא מתממשת מונחתת על שרה, אולי יותר מאשר על אברהם. היא עקרה, לא הוא . דבר זה מוכח לאחר לקיחת הפילגש. גילה המאוחר לא מאפשר לה... כולם יצחקו עליה... שוב, לא עליו יצחקו - עליה. ואיה כל ההבטחות? האם שרה שואלת שאלה זו? נראה שלא. יש כאן מבחן אמונה ברור, והעקרות מטרתה לבחון את מידת הביטחון בה'.
אשת מנוח
העניין פשוט. ישנה כאן הקדשת הנזיר מרחם אמו, עוד בטרם נולד. שיהיה ברור כבר מההתחלה שכאן לא מדובר באיש רגיל [12] . הנִסִיוּת בחייו של שמשון ובסיפורו ידועה, וכל מעשיו שזורים בנסים, זה חלק מהעניין. העקרות כאן באה כדי להדגיש את הנסיות הזו, היציאה מהעקרות היא נסית, ועל-ידי התגלות מלאך, וכך מכינים אותנו לבואו של אדם שיחולל נסים. [13]
[1] "ארבע אמהות ואם המלוכה"/ אליהו ידיד
[2] שיר השירים רבה
[3] בראשית ל', כד
[4] "נשים במקרא"/ הרב עדין שטיינזלץ
[5] ויקרא ו', ו
[6] ישנן נקודות נוספות שעקרותה של רחל מאירה באור שונה, אולם לא ניכנס אליהן כעת: דיון בנושא אהובה ושנואה, מהי אהבה שנשחקת (תגובת יעקב הזועם), הרוח הנבואית של אמותינו בנוגע לבנים ולשבטים, ועוד כהנה וכהנה.
[7] מל"ב ד', טז
[8] בראשית י"ח, יד
[9] מוצא מהקשרו – מל"ב ה', ז
[10] בראשית ל', ב
[11] נקודה שלא נרחיב עליה: יחסי אלישע-אליהו, "פי שניים ברוחי אליך" והשוואת החייאת ילדי הנשים - אליהו מחיה את בן האלמנה מצרפת, בעוד אלישע מחיה את בן אשה השונמית, וכן את גופתו של אדם מת שנוגע בעצמותיו.
[13] ניתן לטעון כי גם עקרות חנה קשורה במידת מה להכנה לבואו של שמואל, המנהיג הבא, למרות שכאן חנה היא שמתפללת ומביאה לסיום העקרות, ואילו אצל אשת מנוח הדבר תלוי בהתגלותו של המלאך. עובדה זו מרמזת על יותר בחירה חופשית אצל חנה מאשר אצל אשת מנוח, ונראה כי לעקרותה של חנה מטרה אחרת - תפילת חנה.