מצוות אנשים מלומדה לעומת רוח החסד

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

מצוות אנשים מלומדה לעומת רוח החסד/ רעיון ליום העצמאות התשע"ו

ישעיה כח:

ט אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת-מִי יָבִין שְׁמוּעָה--גְּמוּלֵי, מֵחָלָב, עַתִּיקֵי, מִשָּׁדָיִם.  י כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו--זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם.  יא כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת, יְדַבֵּר, אֶל-הָעָם הַזֶּה.  יב אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם, זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף, וְזֹאת, הַמַּרְגֵּעָה; וְלֹא אָבוּא, שְׁמוֹעַ.  יג וְהָיָה לָהֶם דְּבַר-יְהוָה, צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם--לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר, וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ, וְנִלְכָּדוּ.

הפירוש המקובל היום ל"קו לקו" – וראו 929 על הפרק – הוא חיקוי ללשון ילדים, פירוש מוטעה שכן בהמשך בפסוק יז מובאות אותן מילים לסמן משמעות ברורה: "ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת".

לעומת זאת, מצודת דוד מפרש:

קו לקו - על שם שקו המשקולת עשויה להשמר לבל יעקמו הבנין לזה קורא למשמרת בלשון קו ורצה לומר ההכרח לעשות להם משמרת למשמרת התורה ולעשות עוד משמרת למשמרת והענין כפול במ"ש.

ואילו אני כתבתי:

הפרשנים המסורתיים לא מפרשים מאמר זה כראוי, או לפחות לא כמו שאני מבין אותו; צו לצו הוא כמו מצווה למצווה. כמו שנכתב - הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. אבות ב', א'. ומה כל-כך רע בזה? הרע הוא שזו הנהלת חשבונות ולא הליכה ברוח לפי ה'. והרי אין לדבר סוף, עד כמה תכנס לפרטים המצוות? – ובאמת הכניסה לפרטים היא רבה עד אין סופית. אבל הדרך הטובה יותר היא שאדם יבין מעצמו את רוח הדברים ויכלכל את מעשיו בהתאם. וזהו קו לקו – גדר הלכתי לגדר הלכתי עד לאין סוף. הנביא, אם כך, לפי הבנתי, מצווה לנו גישה הוליסטית יותר לדבר ה', גישה גשטלטית יותר, אפשר לומר, הרואה את האדם כמכלול שלם ולא כרובוט העוקב אחר הוראות זו אחר זו.

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t1028_2.html

ובמקום אחר השוויתי את דרישת הפסוק לדרישת היידגר לאותנטיות:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08b06_2.html

 

והנה, אותו רעיון מופיע בפרק הבא, פרק כט:

יג וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי--וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.  יד לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת-הָעָם-הַזֶּה--הַפְלֵא וָפֶלֶא; וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר.

כאן אומר מצודת דוד:

ותהי יראתם אותי - מה שהם יראים מפני אינה באה מן הלב אלא כמצות אנשים המלמדים ואומרים התראו כאלו אתם יראים ונכנעים.

אך "מצוות אנשים מלומדה" היא הרבה יותר מזה. האם ניתן לדמיין מציאות בה היהדות הרבנית, למן תקופת המשנה, סוף ימי בית שני, הייתה הוגה ביטוי כזה כביטוי שלילי? לא נראה לי. אלא שלאחר שמצאו את הדבר כתוב תירצו אותו בדרכים שונות. למעשה, הביטוי הזה, לדעתי, מתאר בדיוק אותם, את חכמי המשנה ואחר-כך ביתר-שאת את חכמי הגמרא! מהו ה"שולחן ערוך" אם לא ספר שכותרתו הייתה יכולה להיות "מצוות אנשים מלומדה"?

 

ועתה קפיצה לדורנו.

התנועה הציונית הייתה, כידוע, ברובה חילונית. הרעיון הגדול של היהדות, רעיון הגאולה, אליו היו נשואות עיניי יהודי הגלות בכל הדורות, נשואות וכלות – רעיון זה מומש דווקא על-ידי יהודים שפרקו מעל עצמם תורה ומצוות, הלא דבר הוא!

ידועה דעת הרב קוק ובעקבותיו גישתה של הציונות הדתית, כי המדינה היהודית היא רק "ראשית צמיחת גאולתנו", ושהמשיח עוד צריך לבוא, או באופן יותר פרקטי: שלאחר הקומה החומרית החילונית תבוא הקומה הרוחנית הדתית.

ואולם אני חושב שזו מחשבה מוטעית, אשר מקטינה את ההשג החילוני. ההשג החילוני, כפי שאני רואה אותו, הוא שהוא שיחזר את היהדות הבריאה כפי שהיא עולה מהתנ"ך, ובעיקר מדברי הנביאים. הוא התנער מאינספור החוקים וההגבלים השרירותיים וחזר ל רוח – עם דגש על רוח – התנ"ך, לדאגה לגר ליתום ולאלמנה, לעני ולחלש, לגישה הרחמנית וההומנית. לא סתם אלו הערכים והפסוקים המודגשים כל העת על-ידי אנשי ציבור חילוניים. וכל זאת הוא עשה בלי לאבד את זהותו היהודית.

במילים אחרות, הציונות החילונית היא לא רק בשורה חומרית, היא בשורה רוחנית! לא עוד "צו לצו", לא עוד "מצוות אנשים מלומדה", אלא הפחת הרוח, רוח החסד, ורוח העוז של עם במדינתו.

(החיסרון היחידי אולי, מבחינת הגישה התנ"כית, שאבדה גם האמונה באל, ברוב המקרים).