זכות הדיבור חשובה מזכות הדיבור

קוד: זכות הדיבור חשובה מזכות הדיבור בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

כתוב אחד בקהלת אומר: קהלת ט17: "דברי חכמים בנחת נשמעים "

וכתוב אחר בקהלת אומר: קהלת יב11: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים ", ומפרש רש"י, כדרבנות – לזרז את התלמידים, וכלומר מדובר בשימוש בעוקץ, משהו חד ומכאיב.

כיצד יעמדו שני אלה?

 

בעניין זה כתבתי משהו קצר ואקטואלי:

פעם זה הרב לוינסון ופעם זה גידי אורשר, פעם זו תמונה פרובוקטיבית של איילת שקד, ועתה אני קורא שיש טענות גם נגד המונולוג של אסף הראל בעניין דחיית מועד פתיחת תאגיד השידור. וזה רק מהתקופה האחרונה. בכל פעם עולה לדיון הנושא של גבולות "זכות הדיבור".

ובאמת, מהם גבולותיו של זכות הדיבור? האם יש לכם קווים מנחים אחידים, או שדעתכם משתנה לפי מה שנוח לכם, לפי גישתכם הפוליטית? עד כה לא נתקלתי בקווים ברורים בעניין זה בשום מקום.

לכן אני רוצה להציע כלל אחד בעצמי, עיקרון מנחה שחשבתי עליו וכתבתי אותו* עוד כשהייתי בן 18:

"זַכּוּת-הדיבור חשובה מזְכוּת-הדיבור"!

לתועלת הציבור כתבתי אותו בשלט הניתן להעתקה, עם כישורי הגרפיקה המינימליים שלי.

זְכוּת-הדיבור, ראוי לדעת – ולא שיש משהו רע בזה – הוא רעיון מערבי, אירופאי. יש לו היסטוריה ארוכה ומכובדת, ואף על פי כן אנו רואים שהוא לא די ברור היום.

זַכּוּת-הדיבור, לעומת זאת, היא רעיון יהודי עתיק-יומין, שלא נס לחו. די אם אזכיר משפט כמו "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", ולו כדאי לצרף משפט כמו "חביב אדם שנברא בצלם", שניהם ממסכת אבות.

אפשר להיכשל בכלל זה מדי פעם, יתכן שאף אני נכשלתי, אך טוב לזכור אותו כנקודת משען ואחיזה, כמעין הגה-כוח המאזן את ההתבטאות.

 

דברים דומים כתבתי פעם – "כללי המשחק – עשרת הדיברות לשיח חברתי הגון ומכבד":

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0319_7.html

 

(מצד שני – ואני יודע שאני מסבך פה – לעיתים יש צורך לומר דברים נוקבים. הנביאים אף הם, כמובן, חלק מהיהדות, והם הטיחו בעם דברים קשים רבים. לכן גם אין לי בעיה,למשל, עם התבטאויות חריפות של לייבוביץ, כי הוא בעיניי נביא מודרני. ומי חכם ויוכל להבדיל בין זה לזה? נשארנו עם הבלבול. אבל לפחות יש לנו עתה סלוגן).

*(למען הדיוק מה שכתבתי בגיל 18 היה "הקונפליקט בין זְכות-הדיבור לזַכות-הדיבור", אבל התוכן צידד בזַכות).