מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
נכתב ב: 16:10:02 23.01.2014, כתוספת/תגובה ל: שמואל ב יב
הספד בתנ"ך
[בפקוד אותנו אסונות רבים ראיתי לנכון לכתוב מאמר זה]
נראה שבתנ"ך יש שתי גישות יסודיות ביחס לאופן קבלת מות קרוב וההספד עליו.
מצד אחד קיימת מגמה של צידוק הדין.
כך בפסוק הידוע הנאמר בהספדים עד היום:
איוב א21 : "ויאמר ערם יצתי מבטן אמי וערם אשוב שמה ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך "
וכזה היה כנראה יחסו של אהרון אחר מות שני בניו:
ויקרא י3 : " ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן "
(אם כי ניתן לראות כאן לחלופין תגובה של הלם ואובדן המילים).
ואולם, מצד שני קיימת אף מגמה של ביטוי הכאב.
אביר המספידים הוא דוד, שבקינה קצרה וקורעת כותב את המילים הידועות:
שמואל ב יט1 : " וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני "
והוא אף חוזר על הדברים:
שמואל ב יט5 : " והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני "
בכל פעם שאני קורא את המילים האלה אני מצטמרר מחדש.
קינה ידועה נוספת של דוד היא הקינה על דוד ויהונתן בשמואל ב, א:
יז וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ . יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר . יט הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים . כ אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים . כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן . כב מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם . כג שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ . כד בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן . כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה--יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל . כו צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים . כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה .
גם זו קינה מצמררת, אם כי כאן תמיד תמהתי על הפסוק האחרון המבכה על אובדן הציוד, דבר שולי ביחס לאובדן הנפש.
ודוד הוא לא יוצא דופן. נראה שהיה ממש מקצוע או התמחות של "מקוננות", למשל:
ירמיהו ט16 : " כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה "
בלוויות מרוקאיות, למשל, עד היום ניתן לצפות במקוננות כאלה.
וספר איכה, כמובן, כולו קינה אחת ארוכה.
אך גם על דוד המקונן מסופר סיפור שונה בשמואל ב, יב:
יג וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן, חָטָאתִי לַיהוָה; {ס} וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, גַּם-יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ--לֹא תָמוּת . יד אֶפֶס, כִּי-נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת-אֹיְבֵי יְהוָה, בַּדָּבָר, הַזֶּה; גַּם, הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ--מוֹת יָמוּת . טו וַיֵּלֶךְ נָתָן, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּגֹּף יְהוָה, אֶת-הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת-אוּרִיָּה לְדָוִד--וַיֵּאָנַשׁ . טז וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים, בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה . יז וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ, עָלָיו, לַהֲקִימוֹ, מִן-הָאָרֶץ; וְלֹא אָבָה, וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם . יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיָּמָת הַיָּלֶד; וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי-מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא-שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה . יט וַיַּרְא דָּוִד, כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד, כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד, וַיֹּאמְרוּ מֵת . כ וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית-יְהוָה, וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא, אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל . כא וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה; בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם . כב וַיֹּאמֶר--בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה: כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד . כג וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם--הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד: אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי . כד וַיְנַחֵם דָּוִד, אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ; וַתֵּלֶד בֵּן, ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וַיהוָה, אֲהֵבוֹ . כה וַיִּשְׁלַח, בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יְדִידְיָהּ--בַּעֲבוּר, יְהוָה .
הנה הוא משתחווה בית ה', כלומר מקבל את הדין ואף אינו צם ומתענה עוד. ניתן לראות פה גם גישה פרגמטית של חיזוק הגוף בעת דאבון הנפש, וכן היום נהוג לערוך "סעודת הבראה" לאבל. אך גם באבל המינורי-כביכול הזה דוד מנחיל לנו ביטוי החוזר שוב ושוב אצל אבלים עד היום: אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי .
אז מהי הגישה המועדפת מבין שתי הגישות? לי נראה שהמועדף הוא שילוב ביניהן. כלומר, כשהכאב עוד טרי כדאי לאפשר התפרצות רגש אנושי, דבר המשחרר מעט את הכאב ועוזר לשאת אותו. והוא גם מתן כבוד למת וביטוי לאנושיותנו. ואולם כעבור זמן – וזה עניין אישי לגמרי כעבור כמה זמן – כדאי לדעת לקבל גם תנחומים ולהשלים עם רוע הגזרה. ללא אפשרות התגברות והחלמה זו חיינו לא יהיו חיים. כמובן שהמעבר מגישה לגישה יכול להיות הדרגתי. מאידך, יתכן גם להחזיק בשתיהן בעת ובעונה אחת, שהרי הן אינן סותרות זו את זו.
לבסוף, ברצוני להביא סיפור מדברי חז"ל שכבר הבאתי בעבר בהקשר שונה, המראה את גישתם בנושא ניחום האבל:
כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו.
נכנס רבי אליעזר וישב לפניו. ואמר לו: רבי רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור.
אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין. ומניין שקבל עליו תנחומין? שנאמר: (בראשית ד) "וידע אדם עוד את אשתו". אף אתה קבל תנחומין.
אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון.
נכנס רבי יהושע ואמר לו, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור.
אמר לו: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין. אף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל איוב תנחומין? שנאמר: (איוב א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.
אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב.
נכנס רבי יוסי וישב לפניו. אמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור.
אמר לו: אהרן היו לו שני בנים גדולים, ומתו שניהם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין, שנאמר: (ויקרא י) "וידם אהרן". אין שתיקה אלא תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין.
אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרן.
נכנס רבי שמעון ואמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור.
אמר לו: דוד המלך היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין. ואף אתה קבל תנחומין. ומניין שקבל דוד תנחומין? שנאמר: "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה" (ש"ב יב). אף אתה רבי קבל תנחומין. אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך.
נכנס רבי אלעזר בן ערך. כיון שראהו, אמר לשמשו: טול כלי ולך אחרי לבית המרחץ, לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו.
נכנס וישב לפניו ואמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון.
בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום?
אף אתה רבי, היה לך בן. קרא תורה, מקרא, נביאים, וכתובים, משנה, הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לך לקבל עליך תנחומים כשהחזרת פקדונך שלם.
אמר לו רבן יוחנן: אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין.
כשיצאו מלפניו, הוא אמר: אלך לאמאוס, למקום יפה ומים יפים ונאים,
והם אמרו: נלך ליבנה, למקום שתלמידים חכמים מרובים אוהבים את התורה.
הוא, שהלך לאמאוס, למקום יפה ומים יפים ונאים, נתמעט שמו בתורה,
הם, שהלכו ליבנה, למקום שתלמידים חכמים מרובים ואוהבים את התורה, נתגדל שמם בתורה.
[אבות דרבי נתן, פרק י"ד].
עיון במקור כאן:
http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/agadot/nihum1-2.htm
מעניין שפסוק צידוק הדין מאיוב המקובל היום נדחה כאן כפסוק מנחם.
להרחבה כללית נוספת ראו: