סקירת הספר "נבראו שווים" מאת יהושע ברמן

קוד: סקירת הספר "נבראו שווים" מאת יהושע ברמן בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

סקירת הספר "נבראו שווים" מאת יהושע ברמן.

כותרת משנה: "כיצד פרץ המקרא את המחשבה המדינית הקדומה", ידיעות אחרונות, 2013.

טענתו העיקרית של הספר כפי שהיא מופיעה על גבו היא זו: "אם יש אמתה אחת שהקדמונים ראוה כמובנת מאליה, הרי זו המחשבה שכל בני האדם לא נבראו שווים. ואם כיום אנו מאמינים שהבורא חנן את כל בני האדם בזכויות שאינן ניתנות להכחשה, הרי זה מפני שבמורשתנו התרבותית נמצאים עקרונות של שוויון החרותים בעומק פסוקיה הקדומים של התורה".

אופן הלימוד העיקרי של הספר הוא השוואת המקרא לכתבי עמי הסביבה.

הכותב הוא בוגר ישיבת הר עציון.

אפרט אם כך את תוכן הספר:

בפרק הראשון הוא מוצא שוויוניות בשלושה רבדים מובחנים שאני ספרתי:

א.      האדם נברא בצלם האל, בניגוד לכתבים של עמי האזור, בהם רק המלך הוא צלם האל [1].

ב.       נוצרו בריתות ישירות בין האל ובין העם, כשהעיקרית שבהם אלו עשרת הדיברות, בהם ניתן למצוא את המאפיינים הבאים:

1.        "אנכי ה' וגו'" – זה הצגה עצמית של הדובר, בדומה למסמכים של עמי האזור בהם המלך מציג את עצמו בראש המסמך. זו, אם כן, אינה דיברה מובחנת.

2.        קללות וברכות נפוצות בכתבים מעמי האזור ולכך גם מוקדשים שני פרקים בתנ"ך. התופעה לא פוסחת גם על הדיברות: "עושה חסד לאלפים... נושא עוון ופשע וגו'".

3.        הדיברות מופנות ליחיד ולא לרבים וכן הן אינן כוללות ציוויים קולקטיביים

ג.        בהמלכת שאול בספר שמואל נאמר שהדבר לא מצא חן בעיניי ה'. המלוכה נראית באופן שלילי. אפשרות אחת להסביר זאת היא שבכך שלטון ה' כמו מתמעט. אך אפשרות שנייה להסביר זאת היא שהקשר של האזרח לה' מתמעט, מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. סעיף זה הוא, על כל פנים, ודאי המשמעותי ביותר.

בפרק השני נאמר שגם חוקי המלך שבספר דברים מאוד מגבילים את מלכותו, בניגוד גמור למה שנפוץ היה בקרב עמי האזור. בנוסף, "הספר מנסה לקדם את אחדותה של החברה, מסדיר את היחסים בין חלקים שונים בתוכה, ומעניק לגיטימציה דתית למוסדות קולקטיביים" (עמ' 86). כמו כן, המלך אף הוא נתון תחת החוק הכללי.

בפרק השלישי נאמר כי קיימות מצוות סוציאליות רבות הדואגות לכך שיהיה שוויון יחסי בתוך העם: חזקת קרקעות, מעשרות, הלוואות וריבית, צווי שחרור, שמיטת חובות, גאולת קרקע, שחרור עבדי-חוב (עמ' 136-137). כל סעיף כזה מפורט בספר באריכות. [2] כמו כן, כדאי לציין, הזולת (היהודי על כל פנים) נקרא "אח" פעמים אין ספור בתורה. [3]

בפרק הרביעי נאמר, כי בניגוד לעמי הסביבה בישראל גם האדם ידע את התורה, אם מתוך קריאה או משמיעה בעצרות העם. הדבר היה, על כל פנים, חרות על לוח לבו. וכפי שנכתב: "בחזונו של המקרא, קריאה וכתיבה אינן נחלתם הפרטית של הסופרים ואנשי החצר כפי שהיה בתרבויות השכנות" (עמ' 176). תרמה לכך גם השיטה האלפביתית, השונה מהותית מהכתב הצורני, שהקשה מאוד על הקריאה בו, גם למומחים בו.

בפרק החמישי נאמר כי יש חדש בצורת הסיפר המקראי, אשר מושווה לשינוי בסיפור האירופאי בערך בתחילת המאה ה-18 לגוון אישי יותר, של צורת הרומן. ואומר – "במקרא בכלל ובתורה בפרט יש מוקד סיפורי חדש: סיפורו של עם, אומה, שנועד להיות מסופר שוב ושוב בפי אותו עם עצמו לאורך תולדותיו" (עמ' 206). כך גם, מושווה סיפור הצלת משה על-ידי בת פרעה לסיפור הצלת סרגון הדומה לו, כשאחד ההבדלים הוא שבסיפור משה נאמר: "והנה נער בוכה" – והרי זה ממש כמו צילום מנקודת ראות (פוינט-אוף-ויו-שוט) בקולנוע, כלומר מתקבל מבע אישי. לבסוף, מנותחים כמה ציורים בנושא זה של הצלת משה, כשבהם, למשל, מובלטת המעורבות של המשרתות בנעשה – ניתוח שלא בא לידי ביטוי בכתב.

בחתימה נאמר שהשוויון המאפיין את המקרא נעדר ביוון של אפלטון ואריסטו, אף כי יש להם חוקה מימי סולון. כמו כן, השוויון לא כלל את כל האוכלוסייה. "שוויון הוא מושג מרכזי גם בברית החדשה" (עמ' 251), אך לשוויון שהוצע לא יכול היה להיות ביטוי ארצי. והובס ולוק דוגלי השוויון ביססו אותו לא על יציאת מצרים אלא על סיפור הבריאה. לבסוף, המחשבה המדינית המודרנית מתמקדת באינדיבידואליות ובזכאות, שלא כתורה המתמקדת בקהילה ובאחריות.

בעניין מוסד המלוכה ואי ראייתו במקרא בעין יפה עליי להציע סיוג לדברים, שהרי גם אם זו דעת המקרא, הרי שבפועל לא נהגו כך, אלא המלך היה מורם מעם. לא רק אחאב שהרג את נביאי ה', אלא אף מלך צדיק כשלמה, ששעבד את העם לבניית מפעלי הענק שלו, עד שהעם מרד בבנו רחבעם. ואמנם, יוצא דופן נראה סיפורו של כרם נבות, בו המלך אחאב משועבד לחוקי הנחלות באופן שנראה מנוגד לאמור במלך: שמואל א ח14: "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו". יחס מועדף למלך ניכר גם בפסוק המכוון למלך (ואולי למשיח) – המובא אמנם בספר, אך מתורץ בקלות רבה מדי - תהלים ב7: "אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך".

בעניין "כולם שווים בפני החוק" ראוי להזכיר את מאמר חז"ל – שאמנם מנוגד לדעת המקרא - במשנה (בבלי, סנהדרין יח,א): "המלך לא דן ולא דנים אותו".

כמו כן, הספר הזכיר לי כותרת של ספר אחר – "דמוקרטיה ראשונית במקרא" מאת אמנון שפירא, שטרם קראתי ועל כן לא אוכל להתייחס אליו ברצינות. אך נדמה שאף הוא יתלה באותו סיפור של המלכת שאול וההסתייגות מהמלוכה. ושוב, הדרך מסיפור זה לחברה דמוקרטית כבימינו ארוכה מאוד, לטעמי. [4]

---

[1] פעם כתבתי: במכתב אחר כתוב:
"צל האל [הוא] בן חורין. [ו] צל בן חורין [הוא] עבד. המלך הוא כמו דמותו של האל." לפי המקור התנ"כי אין הבדל בין בני האדם, לעומת זאת.

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_25.html

[2] בהקשר זה אני ממליץ על מאמרו של אראל סגל – "רעיונות שונים לחלוקת קרקעות ולמצוות יובל בימינו":

http://tora.us.fm/tryg/mamr/yovl_etc.html

[3] זהו הצד החיובי המובן, אף כי אני פעם התייחסתי לצד השני של המטבע:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0145_3.html

[4] עם זאת, גם אני ציינתי פעם: ספר ד': בניגוד ל"המדינה" אומר כאן (האתונאי) – "המוצא הטוב ביותר הוא שלטון יחיד, השנייה במעלה – משטר מלוכתי, והשלישי – צורה מסוימת של דימוקראטיה; האוליגרכיה היא רביעית במעלה" (שם, עמ' 137). ואנקדוטה: יש להטיל קנס על רווק מעל גיל 35.

אנו ראינו, כי בתנ"ך שלטון המלך נתפס כמכשלה לעם - שמואל א יב17: "הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך", ועדיף ביותר שה' ישלוט בו בעצמו, באמצעות נביא.

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0219_2.html