ראשי>האתר למקוריות במצוות>מצוות לפי מקום>ארץ ישראל>
ראשי>האתר למקוריות במצוות>מצוות לפי אדם>החוליות החלשות>
ראשי>האתר למקוריות במצוות>מצוות לפי מקום>ארץ ישראל>שחרור קרקעות ביובל>

רעיונות שונים לחלוקת קרקעות ולמצוות יובל בימינו

קוד: חלוקת קרקעות

סוג: דרך

מאת: אראל

אל:

מצוות היובל בימינו

גירסה ערוכה ומשופרת של המאמר פורסמה ב אקדמות כח, אדר ה'תשע"ג, יחד עם עוד הרבה מאמרים מעניינים .

---

" וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.   כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. " (ויקרא כה 23-28).

" וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט. " (במדבר כו 52-56).

" לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. " (דברים יט 14).

על-פי התורה, יש לחלק את הקרקעות באופן שווה בין בני ישראל כאשר הם נכנסים לארץ. החלוקה הזאת היא מהותית כל-כך, עד שהתורה קבעה חוק מיוחד שמטרתו לחדש את החלוקה המקורית פעם בחמישים שנה - חוק היובל. כמו כן ישנה מצוה מיוחדת האוסרת על שינוי החלוקה ע"י הסגת גבול.

חלוקת הקרקעות המתוארת בספר במדבר בוצעה רק בפעם הראשונה שבני ישראל נכנסו לארץ - בימי יהושע בן נון (ראו גם שמירת היובל וקיומו בימי הבית הראשון והשני / ד"ר מאיר גרוזמן, דף שבועי פרשת בוא ה'תשס"א). היא לא בוצעה בפעם השניה שבני ישראל נכנסו לארץ - בימי זרובבל, עזרא ונחמיה - משום שהעליה הזאת כללה רק חלק קטן מבני ישראל. כך למדו חכמי התלמוד: " משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה - בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. יכול היו עליה והן מעורבין שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין יהא יובל נוהג? תלמוד לומר לכל יושביה , בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין " (בבלי ערכין לב:) .

על-פי הרמב"ם, מצוה זו תחודש רק בימות המשיח  (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות הלכות מלכים ומלחמות יא א) . אולם, החל מראשית הציונות, הוגי-דעות יהודים רבים העלו רעיונות שונים שמטרתם להחזיר את מצוות חלוקת הקרקעות והיובל למציאות של ימינו.

במאמר זה אסכם את ההצעות השונות המוכרות לי, ואנסה להציע מספר רעיונות חדשים. בחלקו הראשון אציג את הדעות לפי זמנן, ובחלקו השני אדון בפירוט בהבדלים ביניהן ובהתאמתן לעקרונות התורה. 

על-מנת שהמאמר יהיה כללי ומקיף ככל האפשר, התייחסתי לכל ההצעות שאני מכיר, בין אם המציעים הם הוגי-דעות מוכרים, ובין אם הם אזרחים מן השורה, ואף גולשים באינטרנט, "שמע האמת ממי שאמרה".

חלק ראשון - סקירה הסטורית

1. בקונגרס הציוני הראשון, בשנת ה'תרנ"ז - 1897, העלה צבי הרמן שפירא הצעה, להקים קרן לאומית של העם היהודי לרכישת אדמות בארץ ישראל. אחד מסעיפי ההצעה היה " את האדמה הנרכשת אין להוציא בשום זמן מרשות הקרן, ואסור למכור ליהודי יחיד " (ויקיפדיה, צבי הרמן שפירא; ראו גם פרופ' יוסי כץ, דף שבועי בר אילן 468, חיי שרה ה'תשס"ג) . הצעה זו התקבלה בקונגרס הציוני שנערך ארבע שנים מאוחר יותר, בו הוחלט על הקמת הקרן הקיימת לישראל. בהתאם לעיקרון זה, הקק"ל אינה מוכרת קרקעות לצמיתות, אלא רק מחכירה אותם לתקופה של 49 שנה.

בנימין זאב הרצל ( אלט נוי לנד, ה'תרס"ב-1902, ספר שלישי, חלק 1) קישר את עיקרון החכירה למצוות היובל המקראית: " הקרקע לא לי הוא, כי לקחתיו בחכירה אך עד היובל הבא, כאשר עשה ידידי רשיד בקחתו בחכירה את הגנות...   שנת היובל - ענה דוד - איננה תקון חדש, כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו.    אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמשים לבעלם הראשון.    אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון.    בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה.    משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא-שוה.    אתה תראה, כי גם שיטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא.    ובעלות מחיר הקרקעות, לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור ". הרצל גם הסביר את ההבדל בין רעיון זה לבין הדין המקראי: במקום לחלק את הקרקעות לאנשים פרטיים, הקרקעות יהיו בבעלות קולקטיבית של "החברה החדשה" (הקק"ל). בנוסף הוא הדגיש, שכל האזרחים יהיו שווי זכויות בכל העניינים ובפרט בקשר לקרקעות, כולל המיעוט הערבי (באותו זמן היו בא"י כ-500 אלף ערבים; מספר היהודים הכולל בעולם היה 11 מיליון).

דבריו של הרצל דומים באופן מפתיע לדבריו של כלכלן אמריקאי בן אותה תקופה - הנרי ג'ורג' (Henry George, 1839-1897). בספרו "קידמה ועוני" (1879) טען ג'ורג', שהסיבה היסודית לעוני בחברות מתקדמות היא הבעלות הפרטית על הקרקע: כאשר החברה מתקדמת, כתוצאה מהשקעות פרטיות או ציבוריות, ערך הקרקע עולה, והמרוויחים העיקריים הם בעלי הקרקעות, שמעלים את דמי השכירות על הקרקעות וכך צוברים עוד ועוד עושר. ג'ורג' טען, שהקרקע באופן עקרוני שייכת לציבור ולא ליחידים, ולכן כל מי שרוצה להחזיק בקרקע צריך לשלם את דמי השכירות על הקרקע (לא כולל השיפורים והמבנים שבנה עליה) לקופת המדינה, בתור מס ערך קרקע. כך, כשערך הקרקע עולה, החברה כולה מרוויחה. מס כזה יוכל לשמש למימון כל פעולות המדינה, כך שיהיה אפשר לבטל את כל המיסים על פעילות יצרנית כגון מס-הכנסה או מס קניה (מסיבה זו, הג'ורג'יסטים - תומכי שיטתו של ג'ורג' - נקראים גם "single taxers" - תומכי המס היחיד). (קיים אתר פעיל העוסק בכלכלה ג'ורג'יסטית - henrygeorge.org) . (ראו גם: מס ערך קרקע במקום משכנתא: http://www.systemicfiscalreform.org/).

"There are to be included in the improvements which increase the value of land, not only the improvements which directly increase productive power, but also such improvements in government, manners and morals as indirectly increase it. Considered as material forces, the effect of all these is to increase productive power and, like improvements in the productive arts, their benefit is ultimately monopolized by the possessors of the land "             (Henry George, Progress and Poverty, 1879).

הצעתו של הרצל שקולה, למעשה, למס-ערך-קרקע בשיעור של 100% מערך הקרקע, הנגבה פעם בחמישים שנה ומועבר לגוף ציבורי בשם "החברה החדשה". אם כך, הרצל פירש את מצוות היובל המקראית, ברוח התיאוריות הכלכליות המקובלות בתקופתו.

2. זאב ז'בוטינסקי טען, שבשנת היובל יש לחלק את כל הרכוש שווה בשווה ( רעיון היובל - השיטה המקראית לצדק חברתי, ה'תר"צ-1930) : " עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית לבין המהפכות הסוציאליסטיות הוא בכך, שהללו באות "אחת ולתמיד", ואילו מהפכת היובל – זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעיתים מזומנות.   על-פי התכניות שמקורן באידיאל הסוציאליסטי, ייקבעו באחד הימים סדרי-צדק בבעלות הקרקע (או בכלל, סדרי-צדק סוציאליים), ולאחר מכן יהא אסור להכניס בהם שינויים כלשהם.   על-פי התכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהכשל בה או להצליח.   חופש זה יוגבל על-ידי שני סייגים בלבד. הסייג האחד (או ביתר דיוק: מערכת-סייגים שלמה) פועל בכל עת ובלא הפסק: יום אחד בשבוע אסור לעבוד, את פאת שדהו ואת עוללות כרמו יעזוב אדם לעניים, יגבה מעשר כ"קודש לה'"; אם נתרגם את כל אלה ללשון ימינו, הנה פירוש קביעת גבול וסדר לשעות-העבודה, ובדרך כלל, החוקים כולם בדבר הגנת העובד, כל צורות הביטוח הממלכתי של הפועלים, כל המסים הסוציאליים למיניהם.   הסייג השני, או ביתר-דיוק: הסם שכנגד, למשטר החופש הכלכלי, הוא היובל.   דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן-חורין; שוב מתכונן שיווי-משקל; התחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה ". במקום להחזיר רק את הקרקעות לבעליהם המקוריים, ז'בוטינסקי מציע לאסוף את כל הרכוש ולחלק אותו מחדש. לפי תפיסתו, הכלכלה היא כמו משחק מונופול: השחקנים קונים ומוכרים, חלקם מתעשרים וחלקם מתרוששים. המשחק נמשך זמן קבוע מראש - חמישים שנה. ברגע שהמשחק נגמר, מחזירים את כל הקלפים לקופה, מחלקים אותם מחדש, ומתחילים סיבוב נוסף. כמו שבמשחק מונופול, ה"עשירים" לא יתנגדו להחזיר את כספם לקופה עם סיום המשחק, כך גם בכלכלה, העשירים צריכים להתרגל לעובדה שבשנת היובל עליהם להחזיר את כספם לקופה כדי להתחיל משחק חדש.

גם ז'בוטינסקי הושפע מרוח התקופה. בתקופתו, המהפכות הסוציאליסטיות נחשבו להצלחה גדולה; אולם ז'בוטינסקי הציע שיטה אחרת - לא מהפכה גדולה וחד-פעמית המבטלת לנצח את התחרות, אלא אוסף של מהפכות קטנות ומתוכננות מראש, פעם בחמישים שנה, ובזמן שביניהן - משק חופשי.

3. הרב דב רוזן הציע, לממש את רעיון היובל ע"י הטלת מס ירושה של 100% (דב רוזן, ה'תרע"ד - ה'תשמ"ט, היה רב, סופר, מחנך, חבר הפועל המזרחי, ומילא תפקידים בכירים בממשלת ישראל; זכה בפרס השר שפירא לספרות תורנית;   משנת היובל, ה'תשי"ד-1954; התפרסם מחדש בספר "ממלכת כהנים וגוי קדוש", לזכר החייל דוד כהן הי"ד, בעריכת הרב יהודה שביב, ה'תשמ"ט; עמ' 276 ואילך) : " אדם בא לעולם ויוצא ממנו ערום ובידיים פתוחות, ולכן אין לו קנין נצח ברכושו אלא קניין פירות בלבד, ונהנה מהם כחפצו וכאוות נפשו; קנייניו החומריים של האזרח הם נכסי-צאן-ברזל של המדינה, וכפיקדון הם ברשותו, הרשאי להשתמש בהם לתועלתו ולהנאתו, אך אין ליורשיו חלק ונחלה בהם לאחר מותו... בית, נחלה, שדה, בית-חרושת וכל נכסי-דלא-ניידי הנמכרים מאיש לרעהו חוזרים בשנת היובל לבעליהם הראשונים; מת המוכר, נופל רכושו לאוצר המדינה. הניח אלמנה, יתומים קטנים או הורים וקרובים התלויים בו - אוצר המדינה מפרנסם עד שתינשא האלמנה, יתבגרו היתומים, והתלויים ניזונים כל ימי חייהם; בנה בית, הקים בית-חרושת וכל נכסי-דלא-ניידי, אין יובל מפקיעם אלא או מיתה או יציאה מן הארץ לחמש שנים ומעלה. זה הכלל: עבודתו של האדם וחריצותו, ולא עמל הוריו או קרוביו, מקנות לו זכות ליהנות מנוחות החיים ותענוגותיהם; הקרקע קניין העם, הילכך קניין יחיד בה לאו שמו קניין, לפיכך אין מכירה ומשכנתא תופסות בה, אלא חכירה עד יובל;... כיוון שנפטר אדם מן העולם, נפטר מרכושו, לרבות כסף ושווה-כסף, העוברים לאוצר המדינה, חוץ מספרים, תשמישי קדושה וחפצי-בית למזכרת שיורשיו זוכים בהם. ציווה רכושו לבניו או לקרוביו ולכל העולם - אין צוואתו מתקיימת; ציווה רכושו למטרה ציבורית, כגון: למוסדות תורה ותרבות, מדע ומחקר... - עד שליש מרכושו דבריו קיימים... כדי להמריץ את האדם לעבוד ולעמול... ובעודף עמלו וחסכונותיו יקנה לו שם עולם ומזכרת-נצח... נוחלין ומנחילין קרקע ומשק חקלאי לבני 20 ומעלה, אך לעולם אין אדם נוחל אלא ירושה ממקום אחד בלבד... נכסי המדינה יוחכרו לתושביה במחירים נוחים ובתנאים הוגנים שיאפשרו לכל אזרח הרוצה לעבדם ולפתחם להתפרנס מהם בכבוד... קרן היובל ליד אוצר המדינה תעניק לבני הגולה עם עלייתם ארצה אותן הזכויות השמורות לאזרחי ישראל, אם העמידו לרשותה עיזבון בחיים או תרמו לקרן האוצר משך עשר שנים סכום בשיעור שייקבע ע"י הנהלת הקרן... ". במקום שכל אדם יקיים את מצוות היובל בשנת היובל, מציע הרב דב רוזן שכל אדם יקיים את מצוות היובל פעם אחת בחיים - כאשר הוא נפטר; ויעשה זאת ע"י החזרת כל רכושו למדינה. לפי השקפתו, כל רכושו של אדם (ולא רק הקרקע) ניתן לו בחכירה ע"י המדינה, עד יום מותו. המדינה תשתמש ברכוש זה על-מנת לעזור לחלשים. אגב, במדינת ישראל אכן היה מס ירושה, אם כי לא בגובה של 100%, בשנים ה'תש"י - ה'תשמ"א.

בתגובה למאמר זה, העיר עורך הספר, הרב יהודה שביב: " ספק גדול אם אמנם חזון וחוק היובל המוצעים בזה, נאמנים הם לתורת היובל המקורית ולרוחה. שהרי מעיקרו של היובל להיות כל אחד מישראל מכיר ומוקיר את נחלתו ונחלת אבותיו וקונה לו בה אחיזה של נצח. אידיאל היובל הוא "ושבתם איש אל אחוזתו", שיבה שיש עמה אחיזה איתנה והשתרשות בארץ. קביעות במקום הגיאוגרפי הראוי לכל יחיד בהתאם לשורשים המשפחתיים והשבטיים. אחיזה קבועה ושורשית, אין כמוה תרומה לביטחון ולשלווה שהם הם המצע הנאות לחיי רוח ויצירה. הפקעת הבעלות מן הקרקעות ומסירתם לשלטון היא דוגמת מעשיו של יוסף במצרים. והרי אף זה גרם לכך שהפכה מצרים להיות בית עבדים. בית שמוסרו ירוד ואין השרויים בו מקדישים עצמם לעמל ויצירה. כל זה גם אינו עולה בקנה אחד עם פרשת נחלות שבתורה, הקובעת במפורש זכאותם של קרובים לנחלה ועיזבון - הקרוב קרוב קודם. אכן יש עניינים בתורה שהם בחינת דיברה תורה כנגד יצר הרע, וטוב לו לעולם שלא להיות נזקק להם כלל, דוגמת ענייני מלחמה ועבדות. ספק גדול אם גם נושא הנחלה שייך לכך ".

4. שבתי בן דב  (שבתי בן-דב, ה'תרפ"ד - ה'תשל"ח, חבר לח"י אשר הפך להוגה-דעות לאחר קום המדינה) הציע, בדומה לז'בוטינסקי, חלוקה של כל ההון במדינה, פעם ביובל ( משטר היובל, בתוך גאולת ישראל במשבר המדינה, ה'תש"ך-1960; כרך ב' בכתביו אשר יצאו לאור‬ לאחרונה ע"י יהודה עציון, תחת השם‬ ‫ סולם למלכות ישראל היעודה‬, עמ' 314-335) : " את הסכנה שהחירות תחזור למעשה להיות עבדות על-ידי‬ ‫הצטברות של כוח כלכלי עדיף ביד שכבות מתעלות באה התורה למנוע, ולצורך זה‬ ‫צוּוינו על מצות-הציר של כל ההרצאה הזאת – להחזיר על כנה משנת יובל אחת‬ ‫לרעותה את חלוקת-ההון המקורית, שנבנתה על-פי קנה-המידה של צורכי כל‬ ‫משפחה ומשפחה לפי גודלה. [‫הקרקע היתה ההון היחיד בימי ראשית התנחלותנו בארץ, ולפיכך לא דובר בתורה אלא‬ ‫על הקרקע בלבד; אבל בימינו, להגביל את עקרון שנת היובל לקרקע בלבד פירושו הוא‬ ‫לרוקן את העניין מתוכנו]. וכך נמצא בסופו של דבר מוחזר על כנו העיקרון‬ ‫״מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו״, כי כל אדם נמצא עובד, ודווקא‬ ‫באופן חופשי, לפי יכולתו וכמלוא מידת מרצו, בהינתן לו ליהנות בעצמו מפרי‬ ‫עמלו – סוף-סוף גם היהודי אינו אלא בשר-ודם, ואף הוא זקוק ליצר-הרע מעט‬ שידרבנו, גם בשנים כתיקונן – ומצד שני לא ניתן לפרי העמל הזה להצטבר‬ ‫להון פרטי, החוזר ויוצר פּרות ללא עמל, אלא הוטל עליו, בהפכו מפּרות להון,‬ ‫להיות הון לאומי, המוחזר שוב לכל בני האומה בשווה ". כמו ז'בוטינסקי, גם הוא טוען שהיובל צריך לחול על כל הרכוש, על-מנת למנוע הצטברות של כוח רב מדי בידי מעטים (רעיון דומה נמצא בדבריו של גדעון חרל"פ משטר היובל - צדק כלכלי וחברתי) .

החידוש הייחודי שלו הוא הקישור בין מצוות היובל לבין שבט לוי. הלויים מצד אחד לא קיבלו קרקע ולא היה בידם שום כוח כלכלי, אבל מצד שני הם הופקדו על החינוך ועל הוראת התורה, ויחד עם זה גם על החדרת רעיון היובל לכל חלקי העם: " בעקב‬ ‫השורשיות העממית הזאת וחוסר האינטרס הכלכלי, ניתן למעמד הלִויה הכוח והעוז ‫להשגיח על קיום מצוות שנת היובל, בלי להשתעבד לבעלי העדיפות הכלכלית ‫הזמנית ". בסוף דבריו הוא טען, שהלח"י היה עשוי למלא את תפקידו של שבט לוי, אלא שהמסגרת הזו נשברה, ונשאר רק לקוות ש" מן המהפכה הטוטלית העומדת‬ ‫לפנינו, משחרור הר הבית מזאבי הטרף של כל העולם כולו, מן הבנייה המפרכת‬ ‫של מלכות ישראל מתוך עם קשה-עורף שוגה ומתנכר – בוודאי יקום לנו גם‬ ‫שבט לוי ".

5. בשנת ה'תש"ך (1960), התקבלו בכנסת ישראל מספר חוקים הקשורים לקרקעות:

מסתבר שהיסוד הרעיוני לחוקים אלה הוא מצוות הקרקעות שבתורה, ובפרט הפסוק " והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ "; אם כי, במקור הכוונה היא שהארץ שייכת לה', והחוק קובע שהארץ שייכת למדינה.

החלטה מספר 1 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל (http://www.mmi.gov.il/MoatzaWeb/InterHachById.aspx?HachId=1&SearchWords=) , משנת ה'תשכ"ה (17.5.1965), קובעת כי " קרקע חקלאית תוחכר לתקופה שלא תעלה על 49 שנה. משתמש החוכר בקרקע למטרות החכירה, תוארך זכות החכירה, לבקשתו, לתקופה נוספת של 49 שנה לשימוש לאותן מטרות ", וכן: " קרקע עירונית תוחכר לתקופה שלא תעלה על 49 שנה. בתום תקופת 49 שנה תוארך זכות החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה. על פי בקשת החוכר, ובמקרה זה תעשה הערכה מחדש של הקרקע ". החלטה זו מזכירה את הצעתו של הרצל ב"אלטנוילנד", אלא שהחכירה ממינהל מקרקעי ישראל מסתיימת בשנה אחרת לכל חוכר (49 שנה אחרי תחילת ההסכם), בעוד שבהצעתו של הרצל, המבוססת על התורה, החכירה מסתיימת באותה שנה לכל החוכרים.

עד כאן התייחסנו לרעיונות מן העבר. כעת נביא את דבריהם של הוגי דעות החיים כיום.

6. ד"ר יצחק חיות-מן  ( קרן היובל - חזון חדש-ישן לישראל, פורסם לראשונה בירחון "חיים אחרים" לרגל שנת היובל למדינת ישראל - ה'תשנ"ח; זמין גם באתר המחבר http://www.global-report.com/thehope) תומך עקרונית בדרכו של ז'בוטינסקי, לחלק מחדש את כל ההון במדינת ישראל, אך הוא מציע לעשות זאת ע"י חלוקת מניות: " העיקרון הוא של יצירת 'אחוזת הון' לעובדים ולאזרחים בכלל, ללא הוצאה מכיסם, אלא בדרך של מניות שתירכשנה באשראי לחשבון אישי סגור ונפדות ממנו מרווחיהן ". 

הוא מוסיף הבדל אחד משמעותי - לדבריו יש לחלק את הרכוש לכל תושבי ארץ ישראל - כולל הערבים הפלסטינאים, ואף הפליטים: " היגיון כלכלי כזה יכול לפתור את הבעיה השורשית ביותר בהשכנת שלום בין יהודים לערבים בישראל - בעיית האדמות. כשידעו שבעוד חמישים שנה יהיו זכאים לחלוקת נכסים צודקת, יוכלו הערבים להשלים עם דברים רבים שהם אינם יכולים להשלים עמם היום, לא בלבם ולא באופן פומבי. ודור הבנים והנכדים, שכבר יגדל בידיעה על העתיד להתרחש בשנת היובל הבאה, יהיה פנוי הרבה יותר לטיפוח יחסי שלום ולהאדרת הנכסים, שבבוא היום ייהנה מהם ". מעבר לכך, הוא טוען כי יש להכיר בערבים הפלסטינאים כממשיכי עשרת השבטים האבודים. דבר זה יאפשר לקיים את מצוות היובל כפשוטה, שהרי על-פי ההלכה דין היובל נוהג רק כשכל שבטי ישראל נמצאים בארץ ישראל.

7. אהוד טוקטלי (תסריטאי ואיש תקשורת, מורה, עורך ומתרגם, יזם ואיש מחשבים, שותף להקמת וניהול חברת הסטרט-אפ "מוביסטאר מערכות") מציע (אהוד טוקטלי , נוי אלט נוי לנד , ה'תשס"ב-2002, בדיוק 100 שנה אחרי ספרו של הרצל "אלט נוי לנד"; ברשת: http://et.hopeways.org/nanl-04.htm חלק רביעי, פרק ו, ד"ה 'אלה גם קבוצים וגם מושבים'. רעיונות דומים נזכרו בספרו שבע , ה'תשס"ט-2009, ברשת: http://www.hopeways.org/docs/sheva-ehud-tokatly.pdf עמ' 166 והלאה) דרך מעשית לקיים את מצוות חלוקת הקרקעות כפשוטה: יש להקים קהילה יהודית אוטונומית, שתרכוש את הקרקעות בארץ ישראל, ואז תמכור אותן במחירי עלות, באופן שיוויוני, ליהודים בלבד. הוא מציע להתחיל כבר מעכשיו לאסוף כסף, ולקנות את הקרקעות הנמצאות בידי אנשים פרטיים, ובמקביל לחכות ליום שבו מדינת ישראל תפריט את הקרקעות ולקנות גם אותן. בניגוד להצעתו של הרצל: " "הקרן הקיימת שלנו אינה בעלים של הקרקע," אמר אייזנברג, "אדמות העם היהודי שמורות אצל הקרן בנאמנות. תפקיד הקרן הוא למכור אדמות לבעלים פרטיים. כל יהודי מעל גיל 20, הרשום כאזרח ישראלי, ואשר מלא את חובותיו למדינה, רשאי לקנות חלקת אדמה בגודל אחיד. בתקנות הקרן נאסר על הועד המנהל למכור אדמה למי שאינו ממלא את התנאים האלה. אף אחד לא יכול לרכוש מהקרן יותר אדמה מאשר כל יהודי אחר.' ". 

הצעה נוספת שלו מתייחסת לאחד העקרונות העומדים ביסודה של מצוות היובל - " עקרון ההגבלה על מְמדי צבירת הרווחים והנכסים ". הוא מציע להטיל מגבלות על קרטלים ומונופולים, ולחייב אותם להתפרק לחברות קטנות יותר, כפי שנעשה במדינות רבות בעולם, " כדי למנוע התפתחות של חברות ומוסדות פיננסיים אדירי מְמדים " (שבע,עמ' 158-160) .

8. בנימין פורת (בנימין פורת, 'צדק חברתי לאורו של דין היובל - עקרון ההזדמנות החוזרת', אקדמות יג (ניסן ה'תשס"ג), עמ' 77-101; וברשת: http://www.bmj.org.il/files/221295565628.doc) מנתח בפירוט את שיטתו של ז'בוטינסקי, ומציע ליישם אותה בגירסה מתונה יותר - לא כל הרכוש יחולק ביובל, אלא רק אמצעי הייצור; והחלוקה לא תהיה בהכרח שיוויונית, אלא מותאמת אישית על-מנת להעניק לכל אדם הזדמנות חוזרת. לדבריו: " תמציתו של רעיון היובל נעוצה בעקרון ההענקה המחזורית של המשאבים ואמצעי הייצור הדרושים לשיקומו של הנזקק. אלמנט המחזוריות הוא השומר על השפעתו הממוקדת של אקט זה בלי שיהווה תחליף של קבע לעקרון השוק החופשי. הגבלת היקף הטובין המחולקים מחדש למשאבים ולאמצעי ייצור בלבד מבטיחה הענקת הזדמנות אותנטית להיחלצות ממעגל העוני, אך היא גם מבטיחה כי נטל האחריות לניצולו המלא של חלון הזדמנויות זה יוטל על כתפי מקבל הסיוע לא פחות משהוא מוטל על כתפי נותנו ". המחבר לא הסביר במדוייק מה הם "אמצעי ייצור".

מספר מאמרים הקשורים למצוות היובל התפרסמו בספר על הכלכלה ועל המחיה - יהדות חברה וכלכלה, בעריכת איתמר ברנר ואהרן אריאל לביא, בהוצאת ראובן מס, ירושלים ה'תשס"ט:

9. יוסי צוריה (מנהל טכנולוגי בכיר בחברת ההיי-טק NDS; "עבדי הזמן - שביעית ויובל בתעשיית ההיי-טק", שם עמ' 226-237) טוען, כמו זאב ז'בוטינסקי ושבתי בן דב, שיש להרחיב את דין היובל מעבר לקרקעות, אולם אינו טוען שיש לחלק את כל ההון, אלא רק את משאבי הטבע והזיכיונות, ואת הקניין הרוחני:

10. יואב רובין (חבר קהילה בקיבוץ "בית ישראל" בירושלים, ועורך כתב העת 'חברה' היוצא לאור מטעם יסו"ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית; "שמיטה, יובל ומס ירושה", שם, עמ' 257-273) מתייחס בנפרד לשני הצדדים של מצוות היובל - הצד העשיר (שלוקחים ממנו את הקרקע), והצד העני (שמחזירים לו את הקרקע):

11. הרב יעקב אריאל (רב העיר רמת-גן, היה מועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל; "תורת הכלכלה וכלכלת התורה", שם עמ' 241-256) : " רעיון היובל מתייחס אך ורק לקרקעות, וגם רק לאלו של ארץ ישראל, בגלל קדושתה. אולם ניתן לראות בו מקור השראה גם לחומרי גלם ואמצעי ייצור אחרים. על-פי היובל, אחת ל-50 שנה יש לחלק מחדש את אמצעי הייצור, ולאפשר לכולם לפתוח דף חדש בתחרות ביניהם. בתי ערי חומה אינם חוזרים ביובל, כי הם רכוש ואינם אמצעי ייצור. גם הבעלות על רכוש פרטי איננה פוקעת ביובל ". הוא מרחיב את דין היובל מקרקעות לאמצעי ייצור כלשהם. לדבריו, מצוות היובל צריכה לכאורה לחול גם על מכונות, שהרי הן "אמצעי ייצור".

שלחתי לו את השאלה הבאה:
אני חוקר הצעות שונות ליישום מצוות היובל בימינו. קראתי את מאמרו של הרב בספר "על הכלכלה ועל המחיה", בו הוא מתייחס לנושא זה. אשמח אם הרב יוכל לענות לי על כמה שאלות, כדי שאוכל להבין טוב יותר את דעתו בנושא:

א. הרב כתב שמצוות היובל צריכה לחול גם על "אמצעי ייצור".  מהי ההגדרה המדוייקת של אמצעי ייצור? האם הכוונה גם למכונות? לדוגמה, אם יש לי מפעל מזון, וקניתי מכונת אריזה - האם בשנת היובל אצטרך להחזיר אותה ליצרן?

ב. הרב כתב, "בתי ערי חומה אינם חוזרים ביובל, כי הם רכוש ואינם אמצעי ייצור". אולם בימינו רוב הערים אינן ערי-חומה. האם בימינו בתים כן יחזרו ביובל?

ג. מי שקנה חנות, והוא מתפרנס ממנה - האם החנות נחשבת ל"רכוש" או ל"אמצעי ייצור"? והאם בשנת היובל יצטרך להחזיר את החנות למוכר?

תודה רבה! 

תשובת הרב באתר ישיבת בית אל: " היובל יכול לשמש מקור השראה לאמצעי יצור אחרים שבהם נוצרו בהמשך הזמן עוולות של אי שוויון חמור. לכן קשה להיכנס לפרטים ".

הדיונים הציבוריים המתקיימים בשנים האחרונות , סביב סוגיות של הפרטה וצדק חברתי , הביאו להעלאתם של מספר רעיונות מקוריים .

12. בקשר למצוות חלוקת הקרקעות, מעניינת במיוחד הצעתו של אברהם סבג ( הלכות נכסי ציבור, פורסם בשנת ה'תשס"ו באתר "מנהיגות יהודית") . הוא מציע ליישם את דיני הקרקעות על כל נכס העונה לאחד הכללים הבאים: " א. אוצרות טבע, כגון האשלגן והפוספט אשר מופקים במפעלי ים המלח.   ב. נכס המתפרס על פני שטחים עצומים, בסדרי גודל של מדינה שלמה, כגון כביש חוצה ישראל ורכבת ישראל.   ג. נכס המהווה עורק לוגיסטי ומסחרי בקנה מידה קיומי...  כגון הנמלים ושדות התעופה וחברת החשמל ". הקרקע היא רק מקרה פרטי של נכס ציבורי, אשר " שייך לציבור כולו, וכולם שותפים בו באופן שווה ומוחלט, ממילא, לעולם אין רשות ביד שום ממשלה למוכרו לאדם פרטי ".

בניגוד להצעות קודמות, שהתייחסו רק למצוות היובל, אברהם סבג מתייחס גם למצוה הקודמת לה - מצוות חלוקת הקרקעות. אמנם אי-אפשר לחלק את חברת החשמל (למשל) באופן פיסי למיליוני חלקים, אבל אפשר לחלק מניות, וכך הוא מציע לחלק את כל הנכסים הציבוריים בין האזרחים: " נכס ציבורי יחולק, באופן שווה ומוחלט, לכול ישראל הדרים בארץ ישראל בלבד. כיצד? היו מפעלי ים המלח שווים מיליארד שקל, דרך משל, ויש שני מליון מישראל, מגיל עשרים שנה ומעלה, הדרים בארץ ישראל. מחלקים שני שליש ממיליארד השקל, בצורה של ניירות ערך, לכול ישראל, שהם שלוש מאות שלושים ושלוש שקל לכול אחד ואחת, והיתר יישאר כהון עצמי של הנכס ". כל בעל-מניה זכאי לקבל דיבידנד שנתי מרווחי הנכס. הוא רשאי גם למכור את המניה שלו, אבל רק עד היובל: " בשנת היובל מפקיעה מדינת ישראל את כול ניירות הערך הציבוריים מהציבור לידיה, ומחלקת אותם שוב, באופן שווה ומוחלט, בין כול אזרחי ישראל כמו שביארנו ".

הרעיון מוכר בספרות הכלכלית הבינלאומית כ"הפרטת קופונים" - Voucher privatization. הוא בוצע בחלק ממדינות הגוש הסובייטי לאחר נפילת ברה"מ. בספרות הכלכלית העברית הרעיון נקרא "הפרטה לציבור", והוא הוצע בשנת ה'תשס"ה, בקשר לבנק לאומי, ע"י נתן ניסני (מנהל הפרוייקט להפרטת בנק לאומי לציבור) : " המדינה תתן לאזרחיה מניות, חינם, בלי מאמץ בירוקראטי או טרטור, ותניח אותן בחשבון הבנק שלהם ", וע"י ירון זליכה (החשב הכללי של מדינת ישראל בשנים ה'תשס"ג-ה'תשס"ז; הרצאה במכללת אונו) : " הצענו לשנות את שיטת ההפרטה בישראל: לעבור מהפרטה של גרעיני שליטה ומכרזים, שמטבע הדברים רק שלושה-ארבעה בעלי הון גדולים יכולים להשתתף בהם, לשיטה שבמסגרתה רושמים את הנכס המופרט למכרז בבורסה, ואז מחלקים אותם לחשבונות עו"ש של האזרחים, בצורה שיוויונית לכל אזרח מעל גיל 18 ".

הרעיון זכה לתמיכת בנימין נתניהו, שהיה אז שר האוצר. למרבה הצער, זמן קצר לפני שהתוכנית יצאה לפועל, נתניהו התפטר מתפקידו, ובמקומו הגיע שר אוצר חדש, אהוד אולמרט, שהיו לו תוכניות אחרות לגמרי לגבי בנק לאומי, והרעיון בוטל (לפרטים ראו בספרו של ירון זליכה, "הגווארדיה השחורה"; ראו גם על חלקו של סטנלי פישר בביטול ) . עד כמה שידוע לי, מציעי הרעיון לא ציינו את מצוות היובל כאחד הנימוקים, אלא נימוקים אחרים: מצד אחד, יש חשיבות בהפרטה על-מנת להקטין את הריכוזיות של הון בידי המדינה; מצד שני, הפרטה רגילה עלולה לגרום לריכוזיות של הון בידי מספר קטן של בעלי-הון גדולים. הפרטה לציבור מקטינה את הריכוזיות בכך שהיא מחלקת את הכוח בין האזרחים.

13. גם המחאה החברתית של קיץ ה'תשע"א עוררה רעיונות מקוריים רבים לתיקון הכלכלה. בקשר למצוות חלוקת הקרקעות, מעניינת במיוחד הצעתו של יצחק דבירה-צוייג (חוקר מקרא, ארכיאולוג ומקים פרוייקט סינון העפר מהר הבית; הצעה לשיטה כלכלית חדשה ברוח היובל המקראי - הצעה לוועדת טרכטנברג) , המתייחסת רק לקרקעות נדל"ן. לדבריו, אכן ראוי לחלק את הקרקעות בין כל האזרחים באופן שווה פעם ביובל, אבל כדי שלא יהיה צורך לפנות אנשים מביתם, החלוקה לא תתבצע בפועל אלא רק בכסף, כך שכל אדם יצטרך לקנות את הקרקע שהוא מחזיק בה מכל שאר האזרחים: " חידוש חוזה החכירה לא יעשה בחינם אלא במלוא שוויה של הקרקע. הכסף שיגיע מהרכישה יכנס לקופה ציבורית מיוחדת שבסופו של תהליך הגבייה תחולק באופן שווה בין האזרחים. על מנת לייעל את התהליך לא יהיה צורך לשלם את מלוא סכום הרכישה אלא רק את ההפרש בין ערך הקרקע הנרכשת לבין הערך של קרקע ממוצעת. פעם ב-50 שנה המדינה תערוך סקר שמאות לכל הקרקעות אשר בבעלות פרטית, וכתוצאה מכך יחושב הערך הממוצע לכל נפש. מי שמחזיק בקרקע יקרה יותר מערך הקרקע הממוצעת ישלם את ההפרש, שיועבר לאלו שמחזיקים בקרקע בעלת ערך נמוך יותר מן הערך הממוצע ".

בניגוד להצעתו של הרצל (המיושמת כיום במנהל מקרקעי ישראל), המדינה אינה בעלת הקרקעות, והתשלום על הקרקעות אינו נכנס לקופת המדינה. כל תפקידה של המדינה הוא לגבות את מחיר הקרקע מהאנשים שמחזיקים בה, ולחלק אותו בין כלל אזרחי ישראל, שהם הזכאים להחזיק בקרקע על-פי התורה.

גם לרעיון זה, כמו להצעתו של הרצל, ישנם תומכים בקרב הכלכלנים הג'ורג'יסטים, שהזכרנו למעלה: הרעיון נקרא Citizen Dividend (דיבידנד לאזרחים). 

14. ישנם גם הוגי-דעות המתנגדים עקרונית ליישום מצוות היובל בימינו. כך למשל מסביר הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ (עמית בכיר במרכז שלם, "מדיניות רווחה יהודית - מחברה חקלאית למשק מודרני", דעות 53, תשרי ה'תשע"ב, עמ' 32) מדוע מצוות היובל לא תורגמה למונחים מודרניים: " לא כל מצוות הרווחה זכו לתרגום מאוחר יותר. בולטת בהיעדרה - מצוות היובל. מעולם לא שמענו חובת חלוקה של נדל"ן, לא בפזורה היהודית ואף לא בארץ ישראל. חכמים בכל הדורות לא התנו את הבעלות על נדל"ן ולא סברו שיש בהחזקה בקרקעות וברכישתן פן שמוטב לצמצמו... חכמים סברו שמצוות השמיטה נוהגת בזמננו, אבל לא יובל ולא שדה אחוזה. והשאלה היא: מדוע לא תרגמו החכמים את מצוות היובל למציאות של המשק העירוני של זמנם? מדוע לא אסרו למשל למכור את השדות לצמיתות? מדוע הניחו למצוה זו להיעלם עד ביאת גואל? התשובה לשאלה זו נעוצה בטיבה של מצוות היובל ובזיקתה, הן לארץ ישראל ולקדושתה המיוחדת, הן לזיקתה למשק החקלאי. חוקרי מוסד הבעלות בעת העתיקה מבחינים בין בעלות על מטלטלין, שנחשבו לסוג של הרחבת גופו של האדם וישותו, ובין בעלות על נדל"ן. במשק החקלאי הקדום, בעלות על קרקע נתפסה כאדנות על הקרקע, ובדרך כלל גם על עובדיה. בעלות על קרקע היתה קשורה קשר הדוק למוסד העבדים הקדום. בעל הקרקע היה אדונם של הפועלים והאריסים. מי שצלחה דרכו ותבואתו עלתה יפה, היה בן חורין. מי ששדותיו לא הניבו פירות, נמכר כעבד לבעל שדה אחר. מצוות היובל סייעה איפוא במלחמה בעבדות. גם מי שהוצרך למכור את שדותיו ואת עצמו, זכה בהם מחדש בהגיע שנת היובל. מצב דברים זה הלך והצטמצם עם התפתחות המשק העירוני. העבדות עדיין לא הגיעה אל קיצה, אבל זיקתה לבעלות על קרקעות לא הייתה עוד כה הדוקה. זו הסיבה שחכמים לא ראו שום טעם לגזור תקנה מחודשת ממצוות היובל. אם זה היה מצב הדברים בעת העתיקה ובימי הביניים, הוא נכון פי כמה במשק המודרני, שבו שיעור העוסקים בחקלאות הצטמצם לכ-3% מן האוכלוסיה ".

חלק שני - ניתוח ביקורתי

הסקירה ההסטורית שעשינו מלמדת, שעל-מנת לקיים את מצוות חלוקת הקרקעות בימינו, יש לקבל החלטות בכמה נושאים שונים:

א. מה לחלק?

בהצעות שתיארנו בחלק הראשון, ניתן להבחין בשלוש גישות:

1. הגישה המצמצמת היא שדיני החלוקה והיובל צריכים לחול רק על קרקעות, כמו בדין התורה המקורי. זו גישתם של הרצל, טוקטלי (ב"נוי אלט לנד") ודבירה.

2. גישות ביניים היא שהקרקע היא רק דוגמה למשאב טבע או לרכוש ציבורי, ולכן יש להרחיב את דיני החלוקה והיובל ולהחיל אותם גם על משאבי טבע, זיכיונות וקניין רוחני (צוריה), חומרי גלם ואמצעי ייצור (פורת, אריאל), או חברות ציבוריות (סבג).

3. הגישה המרחיבה היא שקרקע היא רק דוגמה להון, ולכן בימינו יש להחיל את דיני החלוקה והיובל על כל סוגי הרכוש. זו גישתם של ז'בוטינסקי, רוזן, בן-דב ורובין, וגם של טוקטלי (ב"שבע", בעניין פירוק תאגידי-ענק).

טיעון חשוב העומד מאחרי הגישה המרחיבה הוא, שמצוות היובל המקראית התאימה לחברה חקלאית, ובימינו רק 2% מהאוכלוסיה עוסקים בחקלאות, ולכן יש לעדכן את המצוה ולהחיל אותה על כל סוגי ההון. לענ"ד, טענה זו אינה נכונה, מכמה סיבות:

לפי נימוק זה האחרון, יש מקום להרחיב את דיני החלוקה והיובל גם לגורמים אחרים שהם יצירה אלהית, כגון: מים, גז, נפט, מלח, תדרי שידור, ועוד, כפי שהציעו חלק מהוגי הדעות שהבאנו למעלה. כך גם לגבי חברות ציבוריות שעיקר עיסוקן הוא במשאבי טבע, כגון: הנמלים, מפעלי ים המלח, ועוד.

אולם, לקרקע ישנו ערך מהותי, הרבה מעבר לערך הכלכלי שלה כ"אמצעי ייצור". בניגוד לטענתו של הרב ליפשיץ, בעלות על קרקע עדיין קשורה באופן הדוק לשיעבוד. מכיוון שכל אדם צריך מקום כלשהו להימצא בו, הרי שאדם שאין לו קרקע הוא בהכרח עבד, כי הוא חייב למלא את כל הוראותיו של בעל הקרקע שהוא נמצא בה. במקרה הטוב, שיעבוד זה יתבטא בחובה לשלם דמי שכירות לבעל הקרקע; במקרה הפחות טוב, זה יתבטא בגירוש, כמו שעשה יוסף לאחר שקנה את הקרקעות במצרים (בראשית מז).

בכל שאר תחומי החיים, האדם יכול להסתפק במועט: הוא יכול, למשל, לגור במערה ולאכול חרובים, וכך לא יצטרך לעבוד עבור אף אדם. אולם לגבי קרקע, אין אפשרות "להסתפק במועט", הרי האדם חייב להימצא איפשהו, ולכן הוא באופן עקרוני עבד של בעל הקרקע. רק אדם שיש לו קרקע הוא חופשי. זו הסיבה שהתורה מדגישה, שחוק היובל נועד לשמור על החופש, ויקרא כה10: " וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאֵתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ "; דרור - בתרגום אונקלוס - " חירות "; ובדברי חז"ל - " דמדייר בי דיירא " (רבי יהודה, ראש השנה ט:) - מלשון דיור - החופש לדור בקרקע בלי לשלם שכר-דירה ובלי לחשוש מפינוי. 

מעבר לכך: אזרח שיש לו קרקע הוא למעשה מלך בקרקע שלו; חברה שבה לכל אזרח יש קרקע היא החברה החופשית ביותר - כל אזרח הוא מדינה עצמאית. ואכן, החברה הישראלית הקדומה, בימי השופטים, התאפיינה בכך ש" אין מלך בישראל - איש הישר בעיניו יעשה " (במשמעות חיובית; ראו אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא , הוצאת הקיבוץ המאוחד ה'תשס"ט, פרק ח) .

אם כך, גם בימינו יש הגיון ליישם את דין החלוקה דווקא על קרקעות, על-מנת להבטיח חופש לכל אזרח. 

כדי שיהיה חופש אמיתי, חשוב שכל אדם יהיה חופשי לחלוטין בקרקע שלו, לפתח אותה כרצונו - לבנות, לגדל ירקות, או כל דבר אחר; בלי שום צורך לעבור בוועדות ולקבל אישורים. אבותינו בזמן התנ"ך הסתדרו טוב מאד בלי וועדות תיכנון ובניה; וגם אנחנו יכולים להסתדר - בתנאי שהחלוקה תהיה שיוויונית ושלכל אזרח תהיה קרקע.

ב. כמה לחלק?

כל רעיון הקשור לחלוקת קרקעות חייב להתייחס לשאלת ההערכה - איך קובעים אלו קרקעות הן "שוות"? איך קובעים מה השווי של כל קרקע?

האפשרות הפשוטה ביותר היא להתייחס רק לגודל, כלומר לחלק את הארץ לחלקות בגודל שווה, ולתת לכל אחד חלקה אחת, ע"פ הגורל, במדבר כו54: " לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ " ( פירוט).

על-פי פשט הכתוב, נראה שהנחלות חולקו לשבטים או למשפחות, לפי מספר השמות שיש בכל שבט: לרב - לשבט שיש בו הרבה אנשים - תרבה נחלתו - תיתן נחלה גדולה יותר; ולמעט - לשבט שיש בו מעט אנשים - תמעיט נחלתו - תיתן נחלה קטנה יותר; וכן בתוך השבט, יש לחלק את הנחלה למשפחות ולבתי-אב לפי גודלם - איש לפי פקודיו יותן נחלתו . כך, בסופו של דבר כל אדם יקבל קרקע באותו גודל. 

אולם, לפי חכמי התלמוד, החלוקה לא היתה לפי גודל, אלא לפי שווי כלכלי: " ולא נתחלקה אלא בכסף, שנאמר בין רב למעט (כלומר: וצריך לדקדק בין רב למעט, להוסיף דמים הרב למעט: שהזיבורית קרי ליה 'מעט' והעידית קרי 'רב'). אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל... למאי? אילימא לשופרא וסניא - אטו בשופטני עסקינן?! אלא לקרובה ורחוקה. כתנאי: רבי אליעזר אומר: בכספים העלוה; רבי יהושע אומר: בקרקע העלוה " ( בבלי בבא בתרא קכב.) . חז"ל למדו מהפסוק האחרון, שיש לחלק את הנחלות על-פי גורל, אבל אחרי שהסתיימה ההגרלה, יש להעביר פיצויים בין מי שקיבל נחלה בעלת ערך רב , למי שקיבל נחלה בעלת ערך מעט .

איך נקבע ערכה של הקרקע? חכמי התלמוד מציינים שני גורמים: האיכות החקלאית שלה (עידית או זיבורית, שופרא או סניא), והמיקום המרחבי שלה (קרובה או רחוקה - כנראה ממקום המקדש או מהגבול). האיכות החקלאית של הקרקע נכנסה כבר ליחידת המידה, שהרי רבי יהודה מדבר על קרקע של "סאה" או של "חמש סאין", ומסתבר שהכוונה לקרקע המניבה סאה או חמש סאין של תבואה (ויש לעיין, מה הקשר בין מידה זו לבין המידה "בית סאה", המציינת שטח קבוע של 2500 אמות רבועות - כחצי דונם) . רבי יהודה מציין את היחס בין השווי החקלאי לבין השווי המיקומי - קרקע שנמצאת ביהודה (קרוב לירושלים) שווה פי 5 מקרקע באותה איכות שנמצאת בגליל.

כמו כן, הם דנים בשתי דרכים לוודא שהחלוקה תהיה שווה: פיצוי בקרקע (- מי שקיבל קרקע בשווי נמוך יותר, מקבל שטח גדול יותר) או פיצוי בכסף (- מי שקיבל קרקע בשווי נמוך יותר, מקבל פיצוי כספי ממי שקיבל קרקע בשווי גבוה יותר). כך למשל, לפי רבי יהודה: " מי שנפל גורלו בגליל - נוטל חמש סאין, כנגד סאה שחבירו נוטל ביהודה... אי נמי... סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל בשביל שיהודה קרוב לירושלים וגליל רחוק יותר, וצריך להעלות כספין שוה ד' סאין לסאה שבגליל " (רשב"ם שם) .

הבעיה העקרונית בגישה זו היא, שהשווי של קרקע אינו קבוע - הוא משתנה בהתאם לתקופה ובהתאם לתרבות, לדוגמה:

למעשה, ישנם כל-כך הרבה גורמים המשפיעים על ערך הקרקע, שאין שום אפשרות לחשב אותו באופן אובייקטיבי - הדרך היחידה לדעת מה "ערך" הקרקע בתקופה מסויימת היא להעמיד את הקרקע למכרז, ולראות מה המחיר המירבי שאנשים מוכנים לשלם עליה. הדבר ניתן, באופן עקרוני, לביצוע, רק בחלוקה הראשונית: כל נחלה מועמדת למכרז, ונמכרת למרבה במחיר. כל התשלומים נאספים, ומחולקים שווה בשווה בין כל הזכאים לקרקע. כך, מי שבחר קרקע שהביקוש עבורה הוא נמוך, ישלם סכום נמוך יותר מהסכום שיקבל, ומי שבחר קרקע שהביקוש עבורה הוא גבוה, יצטרך לשלם סכום גבוה יותר מהסכום שיקבל. כך, מי שמקבל קרקע יקרה מפצה את מי שקיבל קרקע זולה, כאשר ערך הקרקע נקבע לפי רמת הביקוש.

אולם, החלוקה הזאת טובה רק ברגע שמבצעים אותה. מכאן והלאה, ערכי הקרקעות משתנים כתוצאה משינויים במצב הבטחוני, כלכלי, חברתי ועוד. בשנת היובל הבאה, כאשר הקרקעות יחזרו לבעליהן המקוריים, הן כבר לא יהיו שוות בערכן!

אם מטרתה של מצוות היובל היא להחזיר את החלוקה השיוויונית, אז יש לבצע חלוקה מחדש של הקרקעות, לפי הערך החדש שלהן, בשנת היובל. אולם, כאן כבר לא נוכל להשתמש במכירה פומבית, שכן ערך הקניה של קרקע נובע לא רק מהקרקע עצמה אלא גם מהשיפורים שנבנו עליה. לדוגמה, אם בעל הקרקע הקודם בנה מגדל משרדים, אנשים יסכימו לשלם הרבה יותר על הקרקע. מכיוון שאי אפשר למכור קרקע בנפרד מהבניין שעליה, אי אפשר גם למדוד את הערך הגולמי של הקרקע! בעיה זו מהווה נושא לדיון ומחקר במספר מדינות בעולם המטילות מס-ערך-קרקע. מדינות אלה מסתמכות בדרך-כלל על הערכתם של שמאים אנושיים, ועל מודלים סטטיסטיים ממוחשבים (ראו ויקיפדיה, Land value tax), אולם אלה קירובים בלבד שאינם מייצגים את הערך האמיתי.

בעיה נוספת היא, שאם נבצע מכירה פומבית מחודשת, אנשים רבים יצטרכו לעזוב את אדמתם או לוותר על חלק ממנה. גם אם לא מבצעים חלוקה מחדש של הקרקעות, אלא רק גובים פיצוי ("מעלים בכספים"), ייתכן שאנשים יצטרכו לעזוב את אדמתם: אם, למשל, אדם בעל הכנסה נמוכה קיבל קרקע זולה, ובשנת היובל התברר שערך הקרקע שלו עלה באופן משמעותי, ייתכן שלא יוכל לעמוד בתשלום הפיצויים המעודכנים, ויצטרך לוותר על הקרקע.

אולם, התורה מדגישה, דווקא בהקשר של מצוות היובל, את חשיבות הקשר בין האדם לאדמתו, ויקרא כה10: " יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ ", במדבר לו7: " וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ". מכאן, שחלוקה מחדש של הקרקעות אינה מתאימה לתורה. התורה, כנראה, מחשיבה יותר את הקשר לאדמה, מאשר את השיוויון.

מדינה המחוקקת חוקים, המאלצים אנשים לעזוב את נחלתם ואת ירושתם, פוגעת בעקרונות הנחלה של התורה, ועוברת על המצוה, דברים יט14: " לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ ".

אם איננו מבצעים חלוקה מחדש בשנת היובל, ייתכן שאין בכלל צורך לבצע הערכה ראשונית של שווי הקרקע, ממילא ההערכה הנוכחית כבר לא תהיה רלבנטית בזמן היובל הבא. אם כך, ייתכן שהחלוקה המקורית צריכה בכל-זאת להסתמך על הגודל בלבד - כפי פשוטם של הפסוקים שהבאנו למעלה. כל אדם מקבל חלקה בגודל קבוע, על-פי הגורל. ייתכן שהקרקע שקיבל היא פחות טובה מקרקע של מישהו אחר, אבל לפחות תהיה לו וודאות שהקרקע תישאר שלו ושל צאצאיו לתמיד. כך תהיה לו מוטיבציה לבנות, להשקיע ולהגדיל את ערך הקרקע שלו.

ג. איך לחלק?

1. על-פי התורה, יש לבצע חלוקה ממשית של הקרקעות, כך שכל אחד מקבל קרקע שווה. לשם פשטות, נניח שמצאנו פתרון כלשהו לבעיית השמאות מהסעיף הקודם, ומכאן והלאה נניח שהארץ מחולקת לחלקות של רבע דונם, שלכולן אותו שווי. חלוקה כזאת ניתנת לביצוע כאשר כולנו מגיעים לארץ ביחד, והארץ פנויה להתיישבות. אולם בדורנו בני ישראל הגיעו לארץ בהדרגה, ועדיין מגיעים. אם כך, מתי בדיוק תתבצע החלוקה? ונניח שנחליט לחכות עד שאחרון היהודים יגיע לארץ - הרי הארץ כבר תהיה בנויה ומיושבת (למעשה כבר כיום חלק גדול מהארץ כבר בנוי). האם נצטרך להזיז את כולם ממקום מגוריהם ולחלק מחדש את כל הקרקעות?

אהוד טוקטלי התייחס לבעיה הראשונה, והציע לחלק את הקרקעות בהדרגה, בעזרת קרן נאמנות: " בימי קדם הגענו לארץ ביחד... כיום מגיעים היהודים בהדרגה. הקרן החדשה שומרת על אדמת הארץ עבור כל היהודים, גם לאלה שיבואו בעתיד. זו גם הסיבה שאנחנו מוכרים לכל אחד חלקה קטנה יחסית " (בספרו "נוי אלט נוי לנד" שהוזכר למעלה) . אפשר לבצע גם את הקניה בהדרגה, על-פי הסיסמה של הקק"ל, "דונם אחר דונם".

פתרון אפשרי נוסף הוא לקבוע בחוק, שכל אדם זכאי לקרקע בגודל מסויים (למשל, עד רבע דונם). כל מי שיש בבעלותו קרקע בגודל זה או פחות, רשאי לשמור אותה בבעלותו לתמיד, וכמו כן, אם הוא מוכר אותה, היא חוזרת אליו בשנת היובל הקרובה. אולם מי שיש בבעלותו קרקע גדולה יותר, יצטרך להחזיר את העודף למדינה בשנת היובל הקרובה. המדינה תוכל למכור את הקרקעות האלו מחדש, לכל המרבה במחיר. כך, במשך הזמן, יותר ויותר אנשים יהיו בעלי קרקע; המערכת "מתכנסת" למצב שבו לכל אזרח יהיה לפחות רבע דונם. 

כדי שיהיה חופש אמיתי, חשוב שכל אדם יהיה חופשי לחלוטין בקרקע שלו, לפתח אותה כרצונו - לבנות, לגדל ירקות, או כל דבר אחר; בלי שום צורך לעבור בוועדות ולקבל אישורים. אבותינו בזמן התנ"ך הסתדרו טוב מאד בלי וועדות תיכנון ובניה; וגם אנחנו יכולים להסתדר - בתנאי שהחלוקה תהיה שיוויונית ושלכל אזרח תהיה קרקע.

שתי ההצעות הללו אינן פותרות את הבעיה השניה - של הקרקעות הבנויות. נניח שמישהו מחזיק קרקע של חצי דונם, ובונה עליה מגדלי דירות. כעת, לפי החוק המוצע, הוא יצטרך להחזיר למדינה רבע דונם בשנת היובל הקרובה, ומסתבר שהרבע הזה יגיע בסופו של דבר למישהו אחר. אותו אדם אחר עלול להחליט, שהוא רוצה להרוס את מגדל הדירות, כדי שיוכל להשתמש בקרקע לגידול ירקות. זו תהיה החלטה מאד לא חכמה מבחינה כלכלית, אבל עקרונית, זו זכותו של בעל הקרקע. השאלה היא, האם אנחנו מוכנים להתמודד עם חוסר היעילות שהדבר יגרום למשק? האם אנחנו מוכנים לאפשר לאנשים להרוס בניין שאנשים אחרים בנו, רק כדי שחלוקת הקרקעות תהיה צודקת?

כדי להתגבר על כל הבעיות הללו, ניתן להציע שתי דרכים אחרות לממש את החלוקה - דרכים שיכולות להתאים גם לנכסים אחרים כגון משאבי טבע או חברות ציבוריות:

2. אפשר להתייחס לבעלי הקרקע כאל בעלי מניות .

לשם המחשה: נניח שעשרה אחים ירשו מאביהם נחלה עם נכס מניב כלשהו, למשל לונה-פארק. הם לא יכולים לחלק את הלונה-פארק לעשרה חלקים, ולכן הם מחליטים לנהל את הנחלה ביחד, בעצמם או על-ידי נציגים, ולהתחלק ברווחים. הרווחים יגיעו מדמי-הכניסה שישלמו המבקרים בלונה-פארק, פחות הוצאות התיפעול. מובן שהאחים ינסו למקסם את הרווחים שלהם, ולכן ינסו להגדיל את דמי-הכניסה כמה שיותר, אבל לא יותר מדי - כדי שלא להבריח לקוחות. אם רוב המבקרים בלונה-פארק הם האחים עצמם, מסתבר שגם האחים יצטרכו לשלם דמי-כניסה - כך שמי שמשתמש בלונה-פארק יותר, ישלם יותר.

אם נרחיב את הרעיון לקרקעות המדינה, נוכל להתייחס לכל האזרחים כאל בעלי-מניות במינהל מקרקעי ישראל. כבעלי-מניות, יש להם זכות לבחור נציגים שינהלו את המינהל. הנציגים יוכלו לקבוע את דמי החכירה לפי שיקול דעתם, באופן שימקסם את הרווח של בעלי המניות (כך אנו עוקפים באלגנטיות את בעיית השמאות - אין צורך לחשב את הערך ה"אמיתי" של קרקע, אלא לגבות את הערך המירבי האפשרי על-מנת למקסם רווחים). האזרחים יקבלו דיבידנד מרווחי המינהל.

רעיון זה, מלבד העובדה שייתן הכנסה צדדית נאה לכל אזרח, ייתן לאזרחים גם כוח לשלוט על הגופים המנהלים את המשאב החשוב ביותר במדינת ישראל - הקרקעות. עצם העובדה שיהיו בחירות חופשיות לראשות המינהל תעודד שקיפות ופיקוח, ותצמצם את השחיתות שיש שם (על-פי החשד).

יש לקיים בחירות דמוקרטיות גם לוועדות התיכנון והבניה הארציות והמקומיות. הוועדות הללו מחזיקות בידן כוח עצום: בהינף אצבע הן יכולות לשנות את הייעוד של קרקע וכך להגדיל את ערכה פי 10 ויותר. הכוח העצום הזה צריך להיות תחת פיקוח הציבור כולו, ולא בידי מספר מצומצם של פקידים ממונים.

ניתן להרחיב את הרעיון גם לכל חברה ציבורית (כהצעתו של סבג), או לכל חברה שעיקר רווחיה נובעים מניצול אוצרות טבע (כהצעתו של צוריה). אם, למשל, ייושם הרעיון בחברת החשמל, אז כל מספר שנים יתקיימו בחירות ישירות להנהלת חברת החשמל; כך יוכל כל אזרח להשפיע באופן ישיר על משק האנרגיה של המדינה.

הרעיון ממומש בארה"ב בצורת Special-purpose district - מעין מחוז וירטואלי המטפל בנושא מסויים, הקשור בדרך-כלל לקרקע או אוצרות-טבע, לדוגמה "מחוז המים". יחד עם הבחירות לנשיאות בארה"ב, מתקיימות גם בחירות למועצת ה"מחוזות" המיוחדים, כך שכל אחד יכול להשפיע על אופן הניהול של משאבים אלה.

באלסקה, למשל, כל שנה מחולק דיבידנד מרווחי הנפט, המגיע לכ-1000 דולר לשנה.  סינגפור מחלקת מדי-פעם דיבידנד מתוך עודפי התקציב.

הפרטה לציבור היא דוגמה מצויינת לאופן המקורי שבו כלכלה המבוססת על התנ"ך עשויה להתמודד עם בעיות אקטואליות. כיום ישנן שתי גישות עיקריות להפרטה:
בשתי השיטות, בסופו של דבר, יש ריכוזיות - הנכסים מרוכזים בידי בעלי ההון, או בידי בעלי השלטון, והמרחק ביניהם, כידוע, לא כל כך גדול. לעומת זאת, הפרטה לציבור מחלקת את השליטה בנכסים בין האזרחים, וכך מונעת ריכוזיות.

אם נרחיב את הרעיון עוד יותר, נוכל להתייחס לכל האזרחים כאל בעלי מניות על המדינה כולה. הם בוחרים נציגים שינהלו את המדינה (=חברי הכנסת), ומגיע להם לקבל דיבידנד מרווחי המדינה. רווחי המדינה הם, בעיקר, המיסים שהמדינה גובה מתושביה. לפי גישה זו, תפקידה של המדינה הוא כמו תפקידה של הנהלה בחברה ציבורית - למקסם את רווחיהם של בעלי המניות. כלומר, המדינה צריכה להטיל את שיעורי המס שיביאו לכך שהכנסות המדינה ממיסים יהיו גבוהות ביותר. אם ניקח את ההכנסות המקסימליות שהמדינה יכולה להרוויח ממיסים, וננכה מהם את הוצאות התיפעול ההכרחיות, נקבל סכום נאה שאותו נוכל לחלק כדיבידנד לאזרחים (רוב האזרחים הם גם בעלי-מניות וגם תושבים בו זמנית, אבל אין בכך כל בעיה - גם בדוגמת הלונה-פארק שהבאנו למעלה, ייתכן שרוב המבקרים הם גם שותפים, ועדיין הם צריכים לשלם דמי-כניסה. ובכל מקרה, יש גם אזרחים שאינם תושבים, ויש תושבים שאינם אזרחים) .

כמה בדיוק לחלק? זה תלוי בשאלה מה הן "הוצאות התפעול ההכרחיות" של המדינה:

גם אם הדיבידנד יהיה רק 1% של הכנסות המדינה (כ-500 ש"ח בשנה לאזרח), זה עדיין יהיה צעד חשוב, כי הוא ייתן לכל אזרח את התחושה שהוא שותף. אחת הטענות העולות במחאות חברתיות היא, שרוב האזרחים אינם נהנים מהצמיחה במשק. אם כל אזרח יקבל אחוז קבוע מתוך הכנסות המדינה ממיסים, כולם יהיו שותפים, כי צמיחה מתבטאת בדרך-כלל גם בעליה בהכנסות ממיסים. כמו כן, הדבר ייתן לאנשים תמריץ לדווח על עברייני מס - כי מי שמעלים מס, למעשה פוגע בדיבידנד שכל אחד מאיתנו יקבל בסוף השנה.

רעיון הדיבידנד החברתי תופס תאוצה כפתרון לבעיית עודף העבודה (טלי שמיר, כלכליסט 1.11.12) .

3. גישה שלישית היא להמיר את הקרקע ב דמי שכירות . נניח שמישהו מחזיק קרקע בגודל 2 דונם, כנ"ל; ונניח שאנחנו לא רוצים לקחת ממנו את הקרקע. עדיין, הוא מחזיק קרקע שאמורה להיות שייכת למישהו אחר. לכן, הוא חייב לשלם "דמי שכירות" על הדונם העודף.

במקביל, אדם שאינו מחזיק קרקע בכלל, זכאי לקבל "דמי שכירות" על הדונם שמגיע לו.

אנחנו לא יודעים בדיוק למי שייכת כל חלקה, אבל זה לא משנה, כי אנחנו יודעים שכל אחד אמור להחזיק קרקע באותו שווי (לפי גישת הערך הכלכלי המבוססת על התלמוד - ראו פרק ב למעלה).

לכן, אפשר לחייב כל אדם המחזיק בקרקע, לשלם את דמי-השכירות על הקרקע הזאת לקרן ציבורית כלשהי; וכל כספי הקרן יחולקו שווה בשווה לכל האזרחים הזכאים לקרקע. כך, מי שמחזיק קרקע שגודלה בדיוק מתאים לחלק היחסי שלו באוכלוסיה, יהיה עם רווח נקי 0 - המס שישלם יהיה שווה בדיוק לתשלום שיקבל. מי שמחזיק קרקע גדולה יותר, ישלם יותר ממה שיקבל; ומי שמחזיק קרקע קטנה יותר, יקבל יותר. 

לרעיון זה יש יסוד בתורה: על-פי התורה, שבט לוי לא קיבל נחלה כי היה אמור להקדיש את חייו לעבודת המקדש. אבל עוד לפני שחולקו הנחלות, כבר קבע ה' שיש לתת להם מעשר: " וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה, עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה " (במדבר י"ח, כא-כד). המעשר הוא גם שכר על העבודה באוהל מועד, אבל גם פיצוי על שלילת הנחלה; מעין "דמי שכירות" שכל בני ישראל צריכים לשלם לשבט לוי, תמורת השימוש בקרקע שהיתה אמורה להיות שלו. יחד עם הלוי, גם אנשים אחרים שלא היתה להם קרקע קיבלו פיצוי: " וּבָא הַלֵּוִי, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ; לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה " (דברים י"ד).

הצעה זו מקבילה להצעתו של יצחק דבירה, שהצענו למעלה; והיא מתאימה לשילוב של "מס ערך קרקע" עם "דיבידנד לאזרחים" (LVT+CD, בלשון הג'ורג'יסטים).

ההצעות שהועלו כאן עשויות לפתור בעיות בתחומים שונים ומפתיעים. ניקח למשל את שוק העבודה:

מצוות חלוקת הקרקעות מציעה צורת חשיבה שונה לגמרי. המטרה היא להביא לחירות, ולא להוסיף עוד חוקים ומגבלות . אם ישנם אנשים העובדים בתנאים גרועים, הפתרון הוא לא להוסיף עוד חוקים, אלא ליצור תנאים שיאפשרו לעובדים להיות חופשיים ולבחור בעצמם מקום העבודה שייתן להם תנאים טובים יותר.

בכלכלה המבוססת על התנ"ך, לכל אדם ישנה קרקע המאפשרת לו לבנות בית ולהתפרנס בעצמו, גם אם בדוחק. אם הוא רוצה, הוא יכול להשכיר את עצמו לעבודה אצל אחרים, למשל כדי לעבוד בעבודה מעניינת יותר או לקבל הכנסה גבוהה יותר, אבל תמיד יש לו אפשרות "ברירת מחדל". במצב זה שוק העבודה הוא באמת חופשי - מי שאינו מרוצה מתנאי עבודתו, יכול לעזוב ולחפש עבודה אחרת. מעסיקים, הרוצים לשמור על העובדים שלהם, צריכים להציע להם תנאי עבודה טובים יותר מהתנאים שיש להם בקרקע הפרטית שלהם. אין צורך בהתערבות ממשלתית.

גם קיצבה קבועה לכל אזרח, בין אם כ"דמי שכירות" או "דיבידנד חברתי", תשיג תוצאה דומה.

4. בניגוד לשלוש הגישות הקודמות, המחלקות את הכוח בין האזרחים, תמכו כמה מהוגי-הדעות בגישה ריכוזית , שלפיה יש להעביר את הזכויות לגוף ציבורי כלשהו. כך למשל, כתב הרצל " אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה " - תאגיד המחזיק בבעלותו את כל הקרקעות. גם חוק יסוד מקרקעי ישראל (ה'תש"ך) קובע, שהקרקעות שייכות למדינה לצמיתות. הרב דב רוזן הציע, שרכושו של כל נפטר יעבור למדינה. ויואב רובין הציע שהמדינה תגבה מס-ירושה ותשתמש בו כדי לממן חינוך לנזקקים. הוא אף הסביר מדוע הוא מתנגד לחלוקה ישירה של הכסף לאזרחים: " כסף שכזה, כאשר הוא מגיע בקצבאות או במענקים, עלול להביא לנזקים במקום לתועלת, שכן קיצבאות עלולות להביא לתלות במדינה ולהסתמכות על שולחנם של משלמי המיסים, ומענקים עלולים להתבזבז במהירות ". גישה זו מבטאת אי-אמון באזרחים: הם אינם יודעים להשתמש נכון בקרקע שלהם או בקיצבה המגיעה להם, ולכן המדינה צריכה לקחת את הקרקע ואת הזכויות, ולהשתמש בה לתועלת האזרחים.

הרצל כתב שהשינוי שלו הוא "מעט", אך למעשה מדובר בשינוי מאד משמעותי:

הצעותיהם של רוזן ושל רובין סובלות מבעייה דומה, האופיינית לכל מערכת רווחה ממשלתית - היא יוצרת ריכוזיות. כדי לברר מי הם הנזקקים, קובעים קריטריונים, מקימים ועדות, ובונים מערך מסועף של פקידי רווחה המתפרנסים על-חשבון הציבור. בסופו של דבר, כדי לקבל תמיכה משמעותית מהמדינה צריך לצעוק חזק, או להפעיל קשרים. מי שאין לו קול ואין לו קשרים - הולך לאיבוד. מי שמנסה ללכת לעבוד ולהתפרנס בעצמו, עלול לאבד את זכותו לקיצבה, דבר שמעודד בטלה. כך קורה גם כאשר מחליטים לסבסד "מוצרי יסוד" - יש להקים וועדות שיקבעו מה הם מוצרי היסוד (האם בשר הוא מוצר יסוד? ואם אני צמחוני - האם סויה היא מוצר יסוד? ומה עם חלב? לחם לבן/שחור/מלא? מכונה לאפיית לחם? מי יחליט?). המדינה מעבירה כספים ליצרנים של מוצרי היסוד (= בעלי ההון) כדי שימכרו אותם בזול, או מטילה פיקוח על המחירים; בכל מקרה, השוק החופשי נפגע והריכוזיות גדלה.

בכלכלה המבוססת על התנ"ך, המדינה לא עוסקת באופן ישיר בפעולות רווחה; תפקידה היחיד של המדינה הוא לדאוג שכל אדם יקבל את המגיע לו - בין אם המדובר בקרקע, או בפיצוי על הקרקע בצורת דמי-שכירות. במקום עשרות קיצבאות שונות, שרוב האנשים לא מכירים ולכן לא יכולים לנצל - יקבל כל אזרח אמצעים (קרקע או קיצבה קבועה בלתי תלויה בעבודה) שיאפשרו לו לסבסד לעצמו את המוצרים שהוא חושב שהם מוצרי יסוד: מי שרוצה - יקנה לחם שחור; מי שרוצה - יקנה לחם חי; מי שרוצה - יחסוך ויקנה אופה-לחם ויאפה את הלחם שלו בעצמו.

הדבר רלבנטי במיוחד עכשיו, לנוכח גילוי מאגרי הגז הטבעי וקבלת המלצות ועדת ששינסקי. המס על רווחי הגז עשוי להגיע ל-10 מיליארד ש"ח בשנה. אם הכסף הזה ינוהל ע"י "ועדה ציבורית", כמו שדורשים הארגונים החברתיים, זה יהיה מתכון בטוח לשחיתות ולהעדפת מקורבים. כדי להקטין את הריכוזיות, יש לחלק את הכסף שווה בשווה בין האזרחים.

ד. למי לחלק?

רוב הוגי הדעות שהזכרנו למעלה לא התייחסו בפירוש לשאלת הזכאות, וניתן ליישם את הצעותיהם לפי כל הגדרה של "זכאות". שלושה מהמחברים התייחסו לשאלה זו:

1. הרצל כתב בפירוש, שבמדינת היהודים יהיו זכויות שוות למיעוט הערבי (באותה תקופה היו בארץ ישראל הרבה פחות ערבים).

2. אהוד טוקטלי כתב, שרק יהודים יהיו זכאים לקרקעות. אין לראות בכך הפליה על-רקע גזעי, וזאת משתי סיבות:

3. יצחק חיות-מן הציע להרחיב את הזכאות, ולכלול בה גם את הפליטים הערבים-פלסטינאים; לטענתו, זה יכול להיות צעד חשוב בדרך לפתרון הסכסוך. מעבר לכך, במאמרים אחרים שלו הוא מציע להכליל עמים נוספים במערכת של שבטי ישראל שיהיו זכאים לקרקע בארץ ישראל: " אני מבקש להרחיב את היריעה עוד יותר: תריסר שבטי ישראל, אינם רק אלה שהיו כאן אז, בימי בית ראשון, אלא גם כל אלה הרואים את עצמם היום כחלק מישראל , הן רוחנית והן טריטוריאלית: חילונים דתיים וחרדים, והמבקשים לשמר את תרבות המזרח, וערבים פלשתינאים מוסלמים, וערבים פלשתינאים נוצרים, ונוצרים שאינם ערבים ומזדהים עם ישראל (נוצרים ציוניים למשל, או בני כת המקויה היפנים), או גם יהודים שאינם חיים פה. כי המגמה המתפשטת היום בעולם - בניגוד למגמה העתיקה שהדגמנו מספרו של מישל - היא של חלוקה לשבטים לא טריטוריאליים, שבטים גלובליים. כך המושבות הסיניות בארצות המערב, והמושבות ההודיות באפריקה וברחבי אסיה, והדגל הבריטי המשמש גם את קנדה, אוסטרליה ואחרות, וכך גם הפזורה היהודית. שבט ניו יורק, שבט פריז, ועוד. ייתכן שגם אוכלוסיית קוראי "חיים אחרים" היא מעין שבט נפרד, בעל זכות להגדרה עצמית " ( מערכת שבטי ישראל חדשה (משי"ח) - תריסר השבטים; התפרסם בגליון אפריל 98 של ירחון "חיים אחרים" כהמשך למאמר "קרן היובל"). חז"ל, כנראה, כבר צפו מראש את הבעייתיות שבדעה זו, כשקבעו ש" אין מקבלים גרים בימות המשיח ". הרי כבר עכשיו, עוד לפני ימות המשיח, כשהכלכלה בארץ ישראל פורחת, ישנם מאות אלפי זרים שמוכנים "לראות את עצמם כחלק מישראל" בתנאי שיקבלו עבודה כשוטפי-כלים בתל אביב. אם, בנוסף לכך, יוכלו גם לקבל קרקע - אפשר להניח שכל תושבי אפריקה, המזה"ת, ואולי גם מזרח אסיה, יגלו פתאום שהם "רואים את עצמם כחלק מישראל". כך נגיע לא ל-12 שבטים אלא לאלפים. 

4. פרשת חלוקת הקרקעות בתורה נמצאת בסיומה של פרשת המפקד, במדבר כו2: " שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל ". בהמשך נאמר, שאותם אנשים שהשתתפו במפקד, הם הראויים לקבל קרקע, במדבר כו53-54: " לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת; לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ ". אם כך, תנאי הזכאות לקרקע כתובים בפסוק 2. אבל מה הם בדיוק? ניתן לקבוע תנאים רבים על-פי אותו פסוק:

ניתן לפרש, שכל אחד מ"בני ישראל" (כלומר, גברים מעם ישראל), שהוא בן 20 ומעלה, זכאי לקרקע. אולם לפי זה, לא ברור מדוע הפסוק מוסיף את המילים "כל יוצא צבא בישראל"?

ניתן גם לפרש, שרק גברים בגיל צבא - 20 עד 60 - זכאים לקרקע, ולכן נאמר "כל יוצא צבא בישראל". אולם, אם הגיל הוא הקובע, מדוע לא נזכר הגיל בפירוש?

לענ"ד, מסתבר יותר לפרש, שהגורם הקובע הוא התנאי הנזכר בסוף הפסוק - כל יוצא צבא בישראל . ישנן כמה ראיות לפירוש זה: לפי זה, בימינו ראוי לחלק קרקעות לכל מי שמילא את חובתו למדינה ושירת בצבא - בין אם הוא איש או אשה, יהודי או לא יהודי, צעיר או מבוגר; כל יוצא צבא בישראל ; או בלשון תקינה פוליטית - כל מי שמילא את חובותיו למדינה .

סיכום והמלצות מעשיות

לאחר בחינה מדוקדקת של ההצעות שהועלו בעבר בנושא זה, לענ"ד ישנן כמה הצעות מעשיות המקיימות את עקרונות מצוות היובל:

על-פי הרמב"ם, המימוש המלא של מצוות היובל יהיה בימות המשיח: " המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל . וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות , ככל מצוותן האמורה בתורה " (רמב"ם, משנה תורה , הלכות מלכים ומלחמות יא א) .

אולם, הציונות אינה מחכה למשיח, אלא פועלת כמיטב יכולתה על-מנת להביא את הגאולה בדרך הטבע. הדבר התבטא בעבר במפעל האדיר של קיבוץ גלויות, ויכול להתקיים גם היום, במפעל אדיר לא פחות - חידוש מצוות חלוקת הקרקעות והיובל -  דרור בארץ לכל יושביה .

מקורות נוספים

דף מקורות לשיעור בנושא נמצא כאן: http://tora.us.fm/tryg/messages/yovl.doc. 

תגובות